הנפש הדכאונית | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

על "הנפש הדכאונית"
ועל דיכאון וגאולה

אריק גלסנר, שמאוד אוהב את דייויד פוסטר-וואלאס, כתב בפוסט יפה על הסיפור "הנפש הדכאונית" שהוא "טקסט שאין לו מתחרים בתיאור סוג מסוים של דיכאון", וספציפית "נפתולי המחשבה הדיכאונית, מחשבה שמתפתלת ומתפתלת כמו נחש חנק סביב החושב וחונקת אותו לבסוף”. ואילו עמרי הרצוג, שלא כל כך אוהב את פוסטר-וואלאס, העיר שזה "סיפור נועז ויוצא דופן על האנוכיות האיומה, המבעיתה וחסרת הגבולות של הלוקים בדיכאון". שניהם צודקים חלקית, גלסנר ראשון, הרצוג שני: “הנפש הדכאונית" מתחיל עם ניסיון מפורש ומעורר אמפתיה לתאר את הסבל הבלתי-ניתן-לתיאור של הנפש הדכאונית, אבל עובר בהדרגה להדגיש אירועים והתנהגויות של הנפש הדכאונית ואיך הן משפיעות בעולם, עד שהסיפור נגמר בסצינה בוטה ופארודית, מעוררת סלידה, שבה הנפש הדכאונית עסוקה בעצמה כרגיל בשיחת טלפון עם חברה גוססת מסרטן, שנחנקת משיעול והקאה בצד השני של הקו.

אפשר לומר שזה הפאנץ' ליין – שבתחילת הקריאה נדמה שהסיפור הוא על הסבל המהותי והבלתי-ניתן לתיקון של הנפש הדכאונית, אבל בהמשך מתברר שהוא בעצם על האנוכיות המהותית והבלתי-ניתנת לתיקון שלה. אבל כדאי לזכור ש"הנפש הדכאונית", כמו כל “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", הקובץ שבתוכו הוא מופיע, הוא לא רק סיפור על, אלא גם כתוב מתוך, פְּנים הדיכאון. בין השאר, הוא לא רק על, אלא גם כתוב מתוך, הייאוש והשנאה העצמית החריפה של הדיכאון. הסיפור נגמר, כי אי-אפשר לכתוב יותר, כשעל איזון הכוחות והמבטים העדין כל כך, שדרוש בשביל ההישג ההירואי של פוסטר-וואלאס, משתלטת השנאה של הנפש הדכאונית הכותבת לנפש הדכאונית הנכתבת – מה שמתבטא בהקצנה וקריקטוריזציה של האנוכיות שלה.

כלומר, זה לא שהסיפור מתחיל 'בתוך' ונגמר 'בחוץ'. שתי צורות ההסתכלות שהוא מציע הן שתי צורות ההסתכלות של הנפש הדכאונית עצמה על עצמה. הנפש הדכאונית יודעת שהיא אנוכית ופתטית, ועסוקה כל פעם שהיא מדברת בהתנצלויות על זה, התנצלויות שהן עצמן חלק מהותי מן ההתנהגות האנוכית והפתטית שלה.

גלסנר אמר שבקריאה שניה הוא הגיע למסקנה שזה סיפור על פרדוקס. אני מסכימה ומנסחת מחדש. זה סיפור על לופ. הלופ מתרחש בנפש. אבל הוא גם מתרחש בשפה. אולי בראש ובראשונה הוא מתרחש בשפה.

השפה של הנפש הדכאונית היא ערבוב של השפה הפסיכולוגית (כלומר השפה של הפסיכולוגית המסויימת של הנפש הדכאונית, שהיא דוגמא מובהקת אך גם מסויימת של שפת הפסיכולוגיה האמריקאית בכלל) והשפה הפנימית של הדיכאון. זה  ערבוב מאוד עמוק, תרכובת ממש, שמתאפשר כי (ומראה ש) שתי השפות האלו הן בעצם מאוד דומות.

הן דומות ראשית כל בכך שהן מאוד היפרבוליות. בשתיהן יש התגודדות מופרעת, ובעיקרון אינסופית, של מילים סביב איזה גרעין של משהו שחיוני, אבל גם בלתי אפשרי, לומר אותו. המשהו הזה שאי אפשר לומר הוא לא איזה "ממשי" מיתולוגי אלא משהו ספציפי. והמשהו הספציפי הזה גם הוא כמעט משותף לשתי השפות.

בדרך לנסות לאבחן את המשהו הזה, מפתה לסטות הצידה רגע ולהשוות את השפה של הסיפור הזה, ושל פוסטר-וואלאס בכלל, לשפה של, נאמר, הסיפור “זואי" וסלינג'ר בכלל: יש דמיון מובהק, נדמה לי, בהיפרבוליות של שניהם, אבל הגרעין הלא-נאמר שסביבו ההיפרבוליות נבנית, העין השקטה של הסערה – שונים מאוד אצל סלינג'ר ואצל פוסטר-וואלאס, ולכן גם הכתיבה שלהם שונה מיסודה. אצל סלינג'ר הגרעין הנעדר קשור לזה שהמתח בין המסמל למסומל לא עוצר אף פעם, כלומר למשהו מהסוג של 'פלא' או 'טריפ טוב'. לעומת זאת, בשתי השפות שמתערבבות אצל פוסטר-וואלאס – השפה (הפנימית, המחתרתית, הפסימית-להחריד) של הדיכאון מחד, והשפה (החיצונית, הקלישאתית, החברתית, האופטימית-להחריד) של הפסיכולוגיה מאידך – בשתי השפות האלו, הגרעין שאי-אפשר לדבר אותו שייך לסוג של 'האימה' או 'הטריפ הרע', והייתי מעזה לומר שאפשר לנסח אותו בפשטות במשהו כמו 'הרַע ישנו'. אבל בלי 'אבל'. ההיפרבוליות היא התוצאה של כל ניסיון לומר 'הרַע ישנו, אבל…' .

אצל הנפש הדכאונית, ה'אבל' הכפייתי מתבטא למשל בכך שהיא נגררת כל פעם שהיא מדברת לתוך התנצלויות אינסופיות ונסיונות אינסופיים לחזות ולבקר את כל מה שעלול להיות רע במה שהיא עושה; אצל הפסיכולוגית, ה'אבל' הכפייתי מתבטא למשל בכך שהיא נגררת לתוך ריכוכים אינסופיים של כל דיבור שלה שיכול להתפרש כביקורתי.

בגלל הדמיון היסודי בין השפה של הדיכאון לשפה שאמורה לחלץ מהדיכאון, יוצא שהשפה שאמורה לרפא הופכת לחלק המחלה, השפה שמנסה לשחרר היא הכלא, השפה שמנסה להגיע אל נפשות אחרות מבודדת אותך בנפשך-שלך (אני שוב משיקה לגלסנר).

וזה משגע, כי ברור שיש אנשים שנמצאים מחוץ לכלוב של השפה הזאת (“חייהן המלאים, התוססים" של החברות של הנפש הדכאונית – ברור לי אמנם שלנפש הדכאונית יש, בין שאר בעיותיה, בעיה של אידיאליזציה של החיים של חברותיה הלא-מדוכאות, שהיא אחד מביטויי האנוכיות שלה ושהסיפור מלעיג עליה; אבל יחד עם זה ברור לי, כמו לנפש הדכאונית, וכמדומתני שגם לפסיכולוגית וגם למספר, שההבדל בין להיות ב'פנים' ולהיות ב'חוץ' אכן קיים). ברור שיש אנשים שלא לכודים בשפה הזאת, אבל לא ברור איך אפשר לעבור מהמצב של להיות בפנים למצב של להיות בחוץ.

לדעתי הנקודה שבה מסתמנת בסיפור אפשרות לחתוך את הבצל בעל אינסוף השכבות היא הנקודה של ה"פתטי", הפחד של הנפש הדכאונית גיבורת הסיפור מלהיות "פתטית", פחד שהמספר של הקובץ "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" חולק אותו, ובאופן אחר גם הפסיכולוגית. "פתטי" זו מילת מפתח, שמכילה מגוון של פחדים, מלהיות אנוכית, מלהיות כישלון, מלהיות אדם שתמיד זקוק ואף פעם אין לו מה לתת, אדם שהוא עוֹל – ויחד עם הפחדים מכילה גם את המצוקה, את הבלתי-נסבלות, את הדחיה מעלייך של עצם הרעיון שדברים יכולים להיות כאלה. “פתטי" היא המילה שאומרת “הרע ישנו, אבל לא יכול להיות שהוא ישנו". פתטי זה הדבר שכאילו אי-אפשר להסכים להיות.

כאן אפשר להצביע על אפשרות של פירוק. האפשרות כן להיות פתטי ולעצור שם.

זה אומר למשל לעצור בנקודה שבה את (א) אנוכית, (ב) יש לך תשוקה גדולה, כנה ואנוכית להיות לא-אנוכית, (ג) אין לך משאבים לממש אותה.

לו יכולתי הייתי מביאה לתשומת לבה של הנפש הדכאונית, ולתשומת לבו של המספר שלה, שעוסק גם בסיפורים אחרים בקובץ בלופ שגורמת התשוקה האנוכית להיות אדם לא-אנוכי, וגם לתשומת ליבי שלי, את העובדה שההבדל בין הנפש הדכאונית לבין חברותיה הלא אנוכיות הוא לא ב(ב) אלא ב(ג), כלומר, שאם את מצליחה לפעול באופן לא אנוכי, זה נהיה לא משנה שהתשוקה לאי-אנוכיות היא אנוכית בעצמה. אבל את, נפש דכאונית יקרה, לא מצליחה. את עכשיו לא יכולה להצליח. את עכשיו כישלון. זה המצב. השאלה היא אם את יכולה לרגע לעצור שם.

זה כמעט בלתי אפשרי לעצור שם, לעצור מול האפשרות שהרע ישנו, שאת באמת פתטית, עול על החברות שלך וכן הלאה; שזה מה שאת עכשיו ואין לך עכשיו אפשרות להיות אחרת; קשה על אחת כמה וכמה אם זה היה המצב הרבה זמן, שלא לומר אם זה היה המצב כל הזמן שאת זוכרת, ואת האפשרות של מצב אחר את מכירה רק מפנטזיות לא-שלך. להכיר באמת כזאת זה בלתי נסבל.

הפרדוקס הוא שאם אומרים דברים מסוג 'הרע ישנו, אבל', אשר, ינוסחו כפי שינוסחו, מסתכמים לבסוף אל 'הרע ישנו אבל זה לא סוף העולם' – כמו שהפסיכולוגית אולי מנסה להגיד בצורה מאוד רכה ('הרע ישנו אבל בעצם הוא בכלל לא רע אלא נתיב אפשרי אל הטוב') – אבל אפילו אם אומרים את זה בצורה הלא-רכה, בכל זאת מה שיוצא מכל דיבור כזה, של 'הרע ישנו, אבל' זה תמיד  'הרע לא ממש ישנו'. אבל במקרה של הנפש הדכאונים ברור שהרע ממש ישנו; מכאן ההילכדות בהיפרבוליות.

לעומת זאת, אם אומרים 'הרע ישנו' ולא עוד, אז נובע מזה מעצמו – אבל לא יכול להיאמר, אלא חייב לנבוע ולהיחוות – ה'אבל זה לא סוף העולם', לפחות על סוגי הרע שהם אכן לא סוף העולם. פוסטר וואלאס עוסק בסיפורים אחרים בשאלה מה הם סוגי הרע שהם כן ושהם לא סוף העולם, וגם לי יש שאלה מה הם. אבל בסיפור הזה, בכל אופן, הרע שישנו הוא מסוג שהוא לא סוף העולם. אבל בשביל שזה ישנה משהו, מישהו, שיכול להיות הפסיכולוגית, או החברות, או היא עצמה, היה צריך לעצור את הנפש הדכאונית ב'הרע ישנו'. ולהישאר איתה שם. אבל באמת להישאר שם.

כדי להישאר שם, ובלי 'אבל' – וה'אבל' בא כל כך בקלות למקום הזה, והוא כל כך מנחם, שכמעט בלתי אפשרי לסרב לו, במיוחד אם לא ברור למה בעצם לסרב – כדי להישאר במקום כזה בלי לתת לשום סוג של 'אבל' לבוא, אולי חייבים תמיכה של איזשהי חריגה מן העצמי, אבל דווקא לא משהו מהסוג של אי-אנוכיות, אלא משהו של אי-מגלומניה. זה טוב, כי אי-מגלמוניה זה דבר יותר נגיש, ולו רק כי הוא לא שייך לדיכאון; אי-מגלומניה היא באמת לא אפשרות של הדיכאון, שהוא מיסודו מגלומני (בניגוד לאי-אנוכיות ושלילה עצמית, שיכולה להיות דכאונית לעילא). אי-מגלומניה יכולה להתבטא בתור הידיעה שזה לא כל כך חשוב אם את אדם טוב או רע, לא יותר משזה חשוב אם מישהו אחר שעומד לידך ברמזור הוא אדם טוב או רע; או שהיא יכולה להתבטא בידיעה שזה לא כל כך שלך זה שאת אדם טוב או רע, כזה או כזה. זה לא שלך כי מי שאת, גם הטוב שבך וגם הרע שבך, זה במידה רבה ומהותית תוצר של הנסיבות – משהו מהסוג הזה של הכרה בריקות הבסיסית של האני. או שהיא יכולה להתבטא בידיעה שיש כל מיני עמדות ומקומות ותפקידים במארג החברתי, וזה לא כל כך משנה באיזו עמדה נמצאת את ובאיזו עמדה נמצא מישהו אחר – בפרט, לקבל בענווה את האפשרות (הנכונה במקרה של הנפש הדכאונית) שאַת "המעשה הטוב" של החברות שלך.

האפשרות הזאת של אי-מגלמוניה היא מאוד קשה ולא-טבעית וכואבת עבור כל אדם מערבי מודרני, אבל יש לה יתרונות: ראשית כל, היא האמת; וגם, היא באיזשהו מובן תמיד נגישה, לא משנה באיזה מצב את; והיא היתה יכולה לעזור. אבל אף אחת מהחברות שלה, וגם הפסיכולוגית, לא מציעות לנפש הדכאונית את האפשרות הזאת, כולן משתתפות בחגיגה המגלומנית, ולכן הן לא באמת יכולות לעזור לה.

בסוף הגעתי לז'רגון כמעט בודהיסטי. ובאמת המשיכה שלי לבודהיזם המערבי העכשווי היא שהוא כאילו מציע את האפשרות הזאת, של ההישארות ב'הרע ישנו' בלי 'אבל' בעזרתה של אי-מגלומניה, והרתיעה שלי ממנו היא שנדמה לי שאולי בפועל הוא בעצם כמעט אף פעם לא באמת נשאר שם. וגם לגבי הנושא הזה יש לפוסטר וואלאס דברים מאוד לעניין להגיד, בסיפור חכם וקשה אחר מאותו קובץ, אבל על זה בפעם אחרת.

1 תגובה

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.