טעות היא לא משהו שהיה אפשר לדעת מראש שהוא טעות

“יש אישה, אז צריך סמובר. אבל סמובר אחר כך. יש לי שניים. ועכשיו, קח את הקומקום מהשולחן. חם, מאוד חם. קח הכול; קח גם סוכר; הכול. לחם… יש הרבה לחם; הכול. יש גם בשר עגל. וכסף – רובל.”

“תן, חבר, אחזיר מחר! אוי, קירילוב!”

“זו אותה אשה שמשווייץ? זה יפה. וזה, שהתפרצת כך, גם זה יפה.”

“קירילוב!” קרא שאטוב, חופן תחת בית-שחיו את הקומקום, ובשתי ידיו – את הסוכר והלחם. “קירילוב! אילו… אילו רק יכולת להתנער מההזיות הנוראות שלך ולעזוב את הטירוף האתאיסטי שלך… אוהו, איזה מין בן-אדם היית, קירילוב!”

(דוסטוייבסקי, “שדים”, מרוסית גרשון חזנוב)

לא הצלחתי להשתכנע בכל הדרמות הרגשיות שהם נתונים בהן כל הזמן. בעיקר לא הבנתי למה כולם כל כך מאוהבים בסטבורגין, למה דוסטוייבסקי כל כך מאוהב בסטבורגין. אני לא התאהבתי בו. כל הדמות של סטבורגין בנויה כמו גיבור של רומן רומנטי, חצי מהספר הזה רומן רומנטי. ועם זאת לאט לאט נוחת עלייך הכובד של המובנים שבהם הוא כן דגול בריאליזם שלו.

זה ספר שהוא ההפך מדוסטוייבסקי של באחטין, הצד האפל של דוסטוייבסקי של באחטין. לאף אחד אין באמת דיבור על עצמו, כולם אטומים, כל מה שהם אומרים לא שווה כלום. מצד שני אין גם דיבור חיצוני, ובזה באחטין צודק (חוץ מרגעי החסד שמאופיינים ככאלה בסמכותיות ממש טולסטויאנית). העובדה שהמספר הוא מצד אחד כל יודע ומצד שני דמות, שנחווית כבאג מציק באמינות לכל אורך הספר, בעצם שייכת לכאן: מספר דמות שמרמז למחבר מובלע אחר ממנו, או מספר כל יודע שמזוהה עם מחבר מובלע, שניהם מאפשרים לדמיין עמדה חיצונית מנחמת. הבאג באופן הסיפור מזכיר שאין אף אדם שאיננו דמות, אין אף אדם המשוחרר מכובדו של ההכרח.

זה ספר על כובד, כובד במובן הסימון-ויילי. איך אנשים, בתוך טלטלות רגשיות ורעיוניות גדולות, בתוך תילי תילים מפוארים וסבוכים של פרשנויות מתחרות והתחבטויות, בעצם עושים בדיוק את מה שהיה ברור לחלוטין שהם יעשו מלכתחילה, את מה שהם תומרנו לעשות מלכתחילה. כך הרצח של שאטוב מתנהל לכל אורכו בדיוק כפי שתוכנן מלכתחילה על ידי פיוטר סטפנוביץ’, למרות כל השיבושים לכאורה שמופיעים בדרך, כל הטעויות בשיפוט של פיוטר סטפנוביץ’, הקפריזות של סטברוגין או הלבטים המצפוניים העקרים של וירגינסקי ושיגאליוב. דוגמאות אחרות כוללות את ההתאבדות של קירילוב כולל כתיבת המכתב – לאחר ההתעקשות המכמירה שלו על רצונו החופשי, לאחר החשש של פיוטר סטפנוביץ’ שהוא יעמוד על דעתו, הוא עושה בדיוק כמתוכנן בכל זאת. או ההתאבדות-למחצה של ליזה: לאחר הניסיון הכושל להתארס למאווריקי ניקולאייביץ’ כמו שברור לכל שעדיף לה, וגם, אם לרדת לפרטים, לאחר אירועי הבוקר האחרון, סטברוגין מנסה-קצת להציל אותה באמצעות שליחת כרכרה ונכשל, פיוטר סטפנוביץ’ מנסה להרוס אותה באמצעות הסתרתה ממאווריקי ונכשל, סטפן טרופימוביץ’ האוהב אותה נתקל בה במפתיע, גם לאחר כל הסיבובים הקטנים האלו היא נהרסת כפי שצפתה מראש וכפי שתכנן פיוטר סטבנוביץ’. כאלה הם גם הרצח של לביאדקינה ואחיה, ההתאבדות של סטבורגין, הכל.

ודווקא כן עולות גם אפשרויות לחרוג לגמרי מן ההכרח, לחרוג אל הטוב, אבל הן לא חזקות מספיק כדי להתממש (כמו בראיון עם נילי מירסקי שקראתי לפני עשור וחצי, שהזכירה את ספרי הילדים שאנה קרנינה כותבת פתאום בהצלחה לקראת הסוף בתור ניסיון מוצא שטולסטוי מנסה לתת לה ברגע האחרון, אבל לא מצליח): הכובד מכריע את החסד. גם כי כמו שכתבה וייל, “הדמיון עמל ללא חשך לסתום את כל החללים שהחסד יכול לעבור דרכם”: אפילו שאטוב ואשתו, ביממת החסד שלהם, לא יכולים לשהות רק בחסד, לא יכולים להכיר כל הזמן בנס שנעשה להם. הפרשנויות הישנות, הפחדניות, חזקות יותר רוב הזמן. לקרוא את זה קורע את הלב. ובמקרה בו החסד כן מצליח בדרך נס להכריע את הכובד והאדם מותמר, עדיין יש כובדו של העולם, וכוח חיצוני יכפה את הנתיב הקודם, כפי שקורה לשאטוב. וריאציה אחרת ועוד יותר מדכאת של הטרגדיה היא החיים בהם באמת האשליה מבוצרת עד כדי כך שאין לחסד שום סיכוי, אין שום מקום ממנו הוא יכול להיכנס. הניסיון הנואש יותר ויותר לצאת החוצה, אל החוץ המוחלט ביותר האפשרי, רק מבצר אותך עמוק יותר. כך מסעו האחרון של סטפן טרופימוביץ’. האשליה שהוא חי בה היא בלתי אפשרית, היא קורסת מהרגע הראשון של הרומן (“גיליתי שאני… אוכל לחם חסד פשוט!”); אבל הוא לא מסוגל גם לנטוש אותה; הוא לא מסוגל אלא לנסות לחזק אותה כל פעם מחדש, כי הוא לא יכול  לשהות אפילו רגע בעולם כלשהו שהוא מחוץ לפנטזיות האגו הכוזבות שלו. (השווי לסצינה ב”אנה קרנינה” שבה לווין מצטרף אל הקוצרים: גם שם יש הכרה בכך שבסופו של דבר מדובר בפנטזיה, אבל יש גם התרפקות על רגע של חסד, של חוויית מגע עם הממשות.) בכלל, הפחד והתשוקה של כל האצולה הרוסית הזאת אל ה’עם’, שכולם רק מדמיינים, העם שהוא הממשי מבחינתם – הממשי הלקניאני, וגם במובן הרוסי הפשוט של אנשים שודאי חיים ‘באמת’ ‘בעולם’ – מאוד מזכיר את היחס של שמאלנים ישראלים אל המדוכאים המדומיינים שלהם. במובן הזה הספר הוא באמת פוליטי. ובעצם לא באף מובן אחר.

נקצר: לבו של הרומן הזה הוא בעובדה, שאף אדם ברומן הזה לא מצליח למנוע מפיוטר סטפנוביץ’ לשתות אצלו תה באריכות ובהנאה ובחוצפה אכזרית בזמן שהאדם משתגע. והגדולה היוצאת דופן של “שדים” ביחס למרבית הספרות בעולם היא בכך, שזה קורה לא כי משום מה הדמות דבקה בעקשות בנתיב האחד שמוביל לכליונה מבין הנתיבים האפשריים שהקורא רואה שפתוחים לפניה, אלא בכך שכל הדרכים הרבות והסותרות שהיא מנסה מובילות אותה איכשהו לאותו מקום.

ספרות לא אוהבת לתאר כממשיים דברים שאין להם משמעות מוגדרת. ובעיקר היא מתקשה לנסות אפילו לתפוס את הממשות של אפשרויות שמתבטלות אחר כך. הן מוצגות לעתים קרובות כאילו הן לא היו ממשיות מלכתחילה (הדמות חשבה בטעות שייתכן ש, אבל לנו, המחבר והקוראים, ברור שלא). אשליות מוצגות בדרך כלל יותר כפי שהן מוצגות כאן בדמותה של אשת המושל, כאילו הן לא ממשיות מלכתחילה. דמות כמו סטפן טרופימוביץ’, מגוחך ופתטי כל כך, ופעם אחר פעם, ובה בעת מנסה בעקשות לשמור על כבודו ומצליח במובנים מוגבלים מסויימים – קשה לספרות להחזיק דמות כזאת. אני ממש לא מצליחה להגיד את מה שאני מנסה. אפילו לביקורת קשה כנראה. אני מדברת על העובדה שמה שבני אדם חיים בתוכו הוא החומר הסמיך של אשליותיהם הבלתי תלויות; או מכיוון אחר, על היכולת להחזיק את המביך בלי להרחיק אותו, בלי להיפטר ממנו בתור החומר של הלא-אדם, של הדמות המאובייקטת, הקומית, הבזויה. על ההכרה בכך שבני אדם ממשיים עושים דברים מביכים. גם מתאבלים וגם מגרדים את התחת על הקבר. ההכרה בכך שטעות היא לא משהו שהיה אפשר לדעת מראש שהוא טעות אם רק היה גיבור אמיתי בסביבה. כולם טועים כל הזמן.

למה הם נכשלים כולם בדרכים שונות כל כך וכה זהות?  למה הם אף פעם לא מצליחים למנוע מפיוטר סטפנוביץ’ לשתות אצלם תה, למרות שהם בזים לו ורוצים שילך, ולכן גם לא מצליחים למנוע אף אחת מהמזימות המורכבות והרעועות להפליא שלו? מגדלי הקלפים הרעועים של התככים של פיוטר סטפנוביץ’, זה נראה נורא לא אמין שמשהו מהם יקרה בכלל, לא סביר שהוא מאמין בכלל לעצמו. הרי כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש לו בדרך. וחלק מהם אכן משתבשים. אבל הסטיה לא מצליחה להתגבש לצורה חדשה, אז אחרי קצת מבוכה זה חוזר אל הצורה שנותן הוא. הוא מדמיין לעצמו אנשים וחי ופועל בין האנשים שדמיין ולא בין האנשים הממשיים, ובכל זאת תוכניותיו מתגשמות, כי האנשים הללו לא מצליחים להציב מולו לא את הממשות ולא דמיון שכנגד, הם מתעצבים בדמות שדמיין הוא. מה יש לו ולהם אין? – האמונה העקבית בסיפור אחד, האמונה החזקה מספיק שדווקא משהו צריך לקרות, ולא משהו אחר. והנכונות לפעול על פי האמונה שלך. – אבל מה עם דמויות אחרות, כמו המושל ואשתו, או וורוורה פטרובנה, אפילו סטפן טרופימוביץ’ בדרכו, שגם הן מנסות לעשות דברים בעולם, והכל נורא משתבש להם? אם כן, בכל זאת יש עניין של ידיעת המציאות? – הם טועים להאמין שאוהבים ומכבדים אותם ולבקש להם עוד אהבה וכבוד כאלו. והתשוקה הזאת מעבירה אותם על דעתם. כלומר מה שצריך, בעצם, כדי לגרום לדברים לקרות, זה לרצות דברים בעולם שלא קשורים ישירות אליך. לרצות שכך-וכך יקרה. אתה יכול לתמרן את הרגשות של אחרים רק אם אתה לא פועל מתוך אותו סוג של רגשות בעצמך.

לפיוטר סטפנוביץ’ אין כבוד ואהבה ולכן הוא מצליח. לסטבורגין אין תשוקת כבוד ואין תשוקת אהבה, אבל הוא גם לא מנסה להפעיל אנשים בכלל, כי ממילא הוא סובל מזה שהם מופעלים ממנו יתר על המידה. (האם זה אמין או לא אמין, שכל הליקוקים שכולם מלקקים לו לא מזיזים לו בכלל, לא הצלחתי להחליט כל הספר. רוב הזמן חשבתי שלא. אבל בעצם אולי כן. אם הוא אדם שרגיל לעורר תגובות חזקות כל כך. מה שהוא היה זקוק לו, אולי, זה דווקא מישהו שלא יגיב אליו כל כך חזק;  אפילו הקדוש הזקן מגיב חזק מדי. והקטע שבו הוא יוצא מדאשה בלעג ושנאה אליה, ולא כיוון שהוא יודע שהיא תסלח לו גם על הרצח.) האחרים, או שהם נופלים בתשוקות שלהם, או שהם נופלים בהעדר האמונה והדבקות שלהם. מי שהיה יכול לפעול כנגד פיוטר סטפנוביץ’ זה מישהו שמאמין בממשותו של העולם, שמאמין בטוב ורע, ושאוהב אחרים יותר משהוא אוהב את עצמו. כלומר, בסופו של דבר, זה ספר שמהלל את הנוצרי שאיננו.