מה האהבה מבקשת מאיתנו עכשיו – טארה בראך
“האכפתיות שלנו, לא הפחד או הכעס, היא זו שיכולה להדריך אותנו ולעזור למי שאנחנו להתבטא בפעולה נכונה. והכרחי שנפעל.” תרגום למאמר קצר של טארה בראך על עזה וישראל
ניתוח ביקורתי של יחסי כוח ממוסדים על כל צורותיהם, בפרט אבל לא רק בין המדינה לבנות ובני אדם, ומחשבות על האפשרויות לפעולה פוליטית משחררת
“האכפתיות שלנו, לא הפחד או הכעס, היא זו שיכולה להדריך אותנו ולעזור למי שאנחנו להתבטא בפעולה נכונה. והכרחי שנפעל.” תרגום למאמר קצר של טארה בראך על עזה וישראל
שום דבר עוד לא נגמר ולא עומד להיגמר; גם לשמוח בהישגים וגם לרצות עוד; שני הקולות של תומכי הרפורמה; ועוד תריסר מחשבות קצרות על הרגע הפוליטי הנוכחי
כשאת קוראת חדשות זה יכול להיראות כאילו הבעיה פה היא חמדנות, או שנאה. אבל שורש הבעיה הוא התעתוע. ובכל מעשה של עמידה נגד התעתוע יש ערך.
על צורת ראיה משחררת שאפשר לתרגל בעזרת המאמר המופתי של סימון וייל, “האיליאדה או שירת הכוח”
[ללא תקציר]
“פעולה פוליטית מינורית” היא פעולה פוליטית של המינורי (המיעוט, השוליים), שהלב שלה הוא לא מאבק להפוך למז’ורי אלא משהו אחר. מה המשהו האחר? או. בואי נראה.
“השאלה היא לא אם אתה מהטובים או מהרעים. השאלה היא באלו דרכים ורגעים לקחת, אתה לוקח ותיקח חלק ברע ובאלו דרכים ורגעים לקחת, אתה לוקח ותיקח חלק בטוב.”
לאשמה יש תפקיד חיוני, כמו לכל רגש. אבל התפקיד הזה הוא ביחסים שלנו עם אנשים אחרים; ביחסים שלנו עם עצמנו היא לא רק לא-רלוונטית אלא מזיקה. אולי אפשר לעשות משהו לגבי זה
האם אפשר לעזור לחברה טובה שנמצאת בזוגיות אלימה? ואיך? למרות שאני לא לגמרי מסכימה איתו, זה טקסט חשוב בעיני. נראה לי שהוא מנסח כמה סוגים של דינמיקות נפשיות ובין-נפשיות, שבדרך כלל קשה לעצור ולהסתכל עליהן.
“רק מי שמכיר את ממלכתו של הכוח, ויודע איך לא לכבד אותו, מסוגל לצדק או לאהבה.” תרגום מלא למאמר המופתי של סימון וייל על טיבו של הכוח הפוליטי