כמה מחשבות על בודהיזם ופמיניזם

לפני כמה ימים אביב טטרסקי גילה שאני עומדת להתחיל ללמד קורס על בודהיזם ופמיניזם, והזמין אותי לכתוב משהו בנושא לבלוג של דהרמה מעורבת חברתית. ההזמנה שימחה אותי, אבל בהתחלה לא היה לי ברור איך לזקק טקסט קוהרנטי ולא ארוך מדי מתוך מה שמתוכנן להיות קורס של שמונה מפגשים דחוסים מדי ממילא. רק אחרי יום או יומיים של התנעה איטית הסכר נפתח, וישבתי וכתבתי בשצף לתוך הלילה, כאילו השנה היא 2010 ויש לי עבודה סמינריונית להגיש לשולחן של מזכירת החוג עד מחר בעשר בבוקר.

נדמה לי שיצא טקסט יפה, שבלי להיות מאוד ארוך (הכל יחסי כמובן) מצליח לזקק במידה שמפתיע אותי חלקים עיקריים ממה שיש לי להגיד כרגע על בודהיזם ופמיניזם. ספויילר למסקנה: החיבור בין בודהיזם לפמיניזם הוא מאתגר אבל גם חשוב ומגניב.

מסקנה נוספת: תזמינו אותי לכתוב בשבילכם דברים. דדליינים עושים לי טוב.

“הברואים הם רבים מספור, אני נשבע לשחרר את כולם”

שבועת הבודהיסטווה, הפטריארך הרביעי של הזן, המאה השישית

“אף אחת לא תהיה חופשיה עד שכולן יהיו חופשיות“

פאני לו האמר, אקטיביסטית שחורה פמיניסטית, 1971

הדהרמה והביקורת הפמיניסטית שתיהן צורות של חוכמה משחררת, ואף שהאחת היא רוחנית והשנייה פוליטית, שתיהן דומות זו לזו בכך שהן שואפות לחופש אישי וקולקטיבי ומנסות לגלות ולסלול עבורנו את הדרך לשם. יתר על כן, עבור שתיהן, לפחות בהתגלמויות היותר מעמיקות שלהן, החופש האישי והחופש הקולקטיבי כרוכים זה בזה בצורות עמוקות ומורכבות של התהוות הדדית.

מצד אחד, בניגוד לתפיסות דתיות-משיחיות ופוליטיות-מהפכניות מסוימות, שמאמינות שהשחרור האישי יכול להיות רק תוצאה של שחרור קולקטיבי, הדהרמה והביקורת הפמיניסטית שתיהן מלמדות שאפשר להשתחרר במידה רבה במימד האישי והבין-אישי: בדהרמה, לאור האידיאל של שחרור עצמי שהבודהה מגלם ומציב לתלמידיו (“היו נר לעצמכם”); בפמיניזם, כי מגדר הוא קטגוריה שלא עוסקת בקבוצות שנוטות לנפרדות והומוגניות מסויימת כמו לאום, אתניות ומעמד, אלא מפרידה גם בין מי שחיות באותו בית, באותה משפחה, ולכן מתבטאת גם ביחסים הכי אינטימיים ופרטיים לכאורה; ובהתאמה הביקורת הפמיניסטית הרבתה לעסוק בצורות הדיכוי והחופש שאפשריות בתוך יחסים כאלה.

מצד שני, בניגוד לתפיסות רוחניות-ניו-אייג’יות ופוליטיות-ניאו-ליברליות, שמלמדות שהשחרור הוא עניין אישי לגמרי ו”תחשוב טוב, יהיה טוב”, גם הדהרמה וגם הפמיניזם מכירות בכך שהחופש (או העדרו) הוא במידה רבה עניין קולקטיבי. אפשר לראות את זה למשל בשני הציטוטים שהנחתי למעלה. אלו בעצם ציטוטים די שונים זה מזה כשמתעמקות בהם, אבל הם גם דומים בהכרה המשותפת שלהם בחשיבות החיבור בין שחרור אישי ושחרור קולקטיבי. הפמיניזם נשען כאן על מקורו בחשיבה הביקורתית בכלל, שתמיד עוסקת במבנים קולקטיביים. בדהרמה, ההכרה בחשיבות של השחרור הקולקטיבי נהייתה מובהקת יותר במסורת המאוחרת יותר של המהיאנה, וכידוע אף היוותה את אחת הסיבות המרכזיות להתפצלות של המהיאנה מן התהרוואדה; אבל גם במסורת התהרוואדית ובקאנון הפאלי יש למעשה הרבה מאוד הכרה בחשיבות של הסנגהה, ושל היחסים בין הסנגהה לבעלי הבתים, ובהשפעה העמוקה של התנאים החיצוניים על האקלים הפנימי, וכמובן בעובדה שהעצמי אף פעם לא נפרד מכל האחרות כמו שאנחנו רגילות בטעות לדמות – תובנה חשובה מאין כמוה, תמיד ובמיוחד בעולם שלנו, שגם הביקורת הפמיניסטית מלמדת אותה מזוויות אחרות.

וזה מביא אותנו לעוד היבט של דמיון בין הדהרמה והביקורת הפמיניסטית. בנוסף לכך ששתיהן שואפות לחופש,  ומכירות בקשר העמוק וההדדי בין חופש אישי וקולקטיבי, שתיהן גם מייחסות חשיבות מיוחדת לצורה אחת מסויימת שלו: חופש מתעתוע – מאמונה מוטעית באמיתיות המוחלטת של תפיסת המציאות הרגילה שלנו. שתיהן מספרות לנו שהמובן מאליו היומיומי שלנו, הקומון סנס, מה ש”כולם יודעים” על איך העולם עובד, ה”ככה זה, זה מה יש” – המובן מאליו היומיומי הזה הוא בעצם לא האמת על העולם, לפחות לא האמת המוחלטת, ולא אמת טובה דיה. יש אמיתות אחרות שאפשר לגלות על העולם שלנו, שחלקן מעמיקות ומרחיבות את מה שהוא עבורנו כבר מובן מאליו (כמו שהפיזיקה הניוטונית ותורת היחסות עושות ביחס לאינטואיציות המולדות שלנו לגבי עולם החומר) וחלקן ממש סותרות את המובן מאליו הזה (כמו שהפיזיקה הקוונטית עושה ביחס לאותן אינטואיציות). השחרור מהתעתוע של המובן מאליו עלול להיות קשה וכואב, אבל הוא שווה את זה, כי הוא יכול לשחרר אותנו. כך מלמדת הדהרמה וכך מלמדת גם הביקורת הפמיניסטית.

*

אבל בהיבטים אחרים, גם כאלו שקשורים ישירות להיבטים של הדמיון שהתבוננו בהם, הדהרמה והביקורת הפמיניסטית הן גם מאוד שונות זו מזו. הן שונות, למשל, בסוג החופש שכל אחת מהן שואפת אליו, ובסוג התעתוע שכל אחת מהן מנסה להבין ולפרק – או אם לומר אותו דבר מזווית אחרת, בסוג האמיתות החורגות-מן-המובן-מאליו שכל אחת מהן רואה. זו נקודה ששווה להתעכב עליה, כי כמו שקשה להחזיק את המתח בין האמיתות של החוכמה המשחררת לבין המובן מאליו היומיומי, קשה גם להחזיק את המתח בין האמיתות שמגלות צורות שונות של חוכמה משחררת במקומות שבהן יש ביניהן מתח וקונפליקט. זו בעיניי אחת הסיבות לכך, שלעתים קרובות התפיסה הפוליטית של מורים רוחניים (גם אלו שמכירים בחשיבות של הפוליטי ושל פעילות פוליטית) היא תפיסה שטחית ופשטנית, והיחס של הוגים פוליטיים לשחרור רוחני הוא ופשטני לא פחות. כל דרך יכולה לספוג לתוכה בקלות רק את החלקים הלא-מאיימים של השנייה, רק במקום שבו הם מתיישבים עם, ומשרתים את, מה שיש לה להציע.

עבורי באופן אישי הפתרון הקל הזה לא מרגיש רלוונטי. גם הבודהיזם וגם הפמיניזם הם עבורי צורות של חוכמה משחררת שאני מתרגלת כבר שנים רבות – ואולי מדויק יותר לומר שהן מתרגלות אותי שנים רבות, כי הרי מי שאני היום התהוותה במידה רבה ובלתי-ניתנת-למדידה מתוך המפגש המתמשך שלי עם שתיהן לאורך השנים – ואני לא יכולה לבחור באחת מהן על פני השנייה, וגם לא רוצה. אני חושבת שיש לכל אחת מהן הרבה מה ללמוד מהאחרת וללמד את האחרת: המפגש ביניהן, גם כשהוא הרמוני וגם כשהוא קונפליקטואלי, יכול להיות מיטיב, משחרר ופותח.

*

אבל כדי שזה יתאפשר אנחנו צריכות להשתחרר מכמה דעות קדומות, אולי במיוחד בצד הבודהיסטי שלנו. כי בניגוד לפמיניזם, שמתאפיין (אם לשאול מהמורה שלי רוב ברבאה דימוי שהוא עצמו שאל מניטשה כמדומתני) בסגנון אפיסטמולוגי מחקרי, כלומר נוטה למקם את הסמכות בעתיד ולהניח שבשנים הבאות ובדורות הבאים נלמד לראות אמיתות שהיום אנחנו עדיין עיוורות להן – הבודהיזם מתאפיין בסגנון אפיסטמולוגי דתי, כלומר נוטה למקם את הסמכות בעבר. ההנחה המקובלת היא שהבודהה הבין את כל מה שיש להבין, ואי אפשר להתעלות עליו, אי אפשר להוסיף לו משהו משמעותי, רק להבין אותו וללכת בעקבותיו יותר או פחות טוב. כך כתוב בפירוש בקאנון הפאלי. לכן טקסטים בודהיסטיים מאוחרים יותר תמיד יציגו את עצמם, אם זה איכשהו אפשרי, כפרשנות לדרשות של הבודהה בקאנון הפאלי, ואם לא – יגלו דרשות סודיות אחרות שלו שנמסרו בעל פה לתלמידים נבחרים או הלכו לאיבוד עד עכשיו. זה יכול להישמע לנו מגוחך, אבל בעצם גם הבודהיזם החילוני שנלמד בדרך כלל במערב נוטה להציג את עצמו כפרשנות של הבודהה ולהיתלות בסמכות של הבודהה באופן דומה מאוד (ואם לא, זה לרוב כי אותה סמכות דתית מוחלטת ומרגיעה מיוחסת ל”מדע” במקום לבודהה, או לשילוב כלאיים מוזר של שניהם). עבור מי מאיתנו שרואות בעצמן בודהיסטיות, כמוני למשל, זה יכול להיות צעד לא פשוט לומר – אני מוצאת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה, ועדיין מאמינה שיש דברים שחשוב ומשחרר לדעת אבל הבודהה פשוט לא ידע אותם, הם התגלו על ידי א.נשים אחרות, בזמנים ובמקומות אחרים; יש אפילו דברים חשובים שהבודהה פשוט לא ידע אבל אני כן יודעת, למדתי אותם מהניסיון שלי ושל אחריםות.

בצד הפמיניסטי שלנו לא ניתקל כנראה בקושי הזה, אבל אולי ניתקל בקושי אחר. כמו כל תנועה ביקורתית, הביקורת הפמיניסטית מתמקדת יותר בהבנה וניתוח של הרע הקיים מאשר בהבנה וניתוח של הטוב האפשרי; והרע והטוב שהיא עוסקת בהם הם פוליטיים, של העולם הזה. בניגוד לכך, הדהרמה מדברת הרבה על הטוב האפשרי, והטוב שהיא מדברת עליו, לפחות בצורות הרדיקליות יותר ולטעמי היותר מעניינות ומשחררות שלה, הוא טוב שמעוגן בטרנסנדנטי, במה שמעבר לעולם הזה. במסורת התהרוודית הטוב הזה מזוהה עם הטרנסנדנטי, ואילו במסורת המהיאנית הוא חוזר מן הטרנסנדנטי אל העולם הזה, אבל נותר מעוגן בו, עורג אליו. כפמיניסטיות, וכאקטיביסטיות בכלל, זה יכול להיות צעד לא פשוט להרשות לעצמנו לבזבז זמן ואנרגיות על לרצות את הטוב – שלא לדבר על הטוב הטרנסנדנטי – כשיש בעולם הזה כל כך הרבה רע בלתי נסבל ודחוף שצריך להיאבק בו. זה מרגיש כמו התפנקות, כמו שלפני עשור או שניים – כמה מוזר להיזכר בזה עכשיו – אקטיביזם בענייני אקלים היה נראה לרובנו כמו התפנקות. כן, זה עצוב שמינים נכחדים והארץ מתחממת, אבל את לא רואה שיש דברים דחופים יותר, דברים רעים שקורים לאנשים ממש עכשיו?

*

למה בכל זאת שווה לנו לעשות את המאמצים הנחוצים משני הצדדים כדי לאפשר לשתי צורות החוכמה האלו להיפגש בתודעה שלנו בלי לבחור באחת על פני האחרת, ללמוד משתיהן, לאפשר לשתיהן ללמד זו את זו בתוכנו, דרכנו?

ראשית כל, בדיוק בגלל הסיבות שבגללן קשה לעשות את זה. כי המתח ביניהן, בין מה שהן מבקשות ומציעות, יכול לעזור לנו, אם לשאול את הדימוי המוצלח והפופולרי של הבודהה, ללכת בדרך האמצע, בלי ליפול לקיצונויות שכל דרך בפני עצמה עלולה ליפול אליהן. כי הרצון בטוב והמאבק ברע זקוקים זה לזה, ניזונים זה מזה; כי הטרנסנדנטי והפוליטי, שניהם מימדים חשובים של האנושיות שלנו; כי אנחנו רוצות להיות חופשיות מכל צורות התעתוע.

ובעיניי גם בגלל סיבות יותר ספציפיות, שקשורות באמיתות המשחררות הספציפיות שכל אחת מהדרכים האלו פותחת בפנינו. הטקסט הזה כבר ארוך והשעה בה אני כותבת אותו מאוחרת, אז לא אנסה למנות אותן. הזכרתי כבר למעלה בחטף את העובדה ששתיהן עוסקות, מפרספקטיבות שונות ומשלימות, באופן שבו מה שנחווה כעצמי נפרד וקבוע הוא למעשה חלק בלתי נפרד ממארג היחסים האנושיים והלא-אנושיים שמתוכם הוא מתהווה ללא הרף; זה חשוב בין השאר כי, כמו שכתבתי בהרחבה במקום אחר, הרבה מהתעתוע שמתקיים כרגע בעולם שלנו מקורו בהתפיסה המודרניסטית של העולם בתור אוסף של דברים נפרדים.

*

אני אזכיר רק עוד סיבה אחת, אולי הכי קרובה לליבי אישית, לכך שדיאלוג עומק בין הדהרמה והביקורת הפמיניסטית נראה לי כל כך חשוב ומשחרר פוטנציאלית: העובדה ששתיהן עוסקות בצורות עמוקות ורדיקליות בתשוקה האנושית. הפרספקטיבות שלהן הן בעיניי לא רק משלימות – יש רגעים קריטיים בהן הן סותרות זו את זו בצורה עמוקה, אבל אני חושבת שהסינתזה ביניהן יכולה לגלות לנו משהו חשוב מאין כמוהו לגבי האפשרות והחשיבות של תשוקה שהיא לא השתוקקות (בנוסח הבודהיסטי), ולא תשוקה מחפצנת אל אובייקט (בנוסח הפמיניסטי), אלא תשוקה פתוחה ואינסופית שפונה אל ומתקיימת מתוך דיאלוג הסובייקטיביות של האחר, בין אם זה אדם אחר, או עץ, או אבן, או מקום, או העולם כולו. (המורה שלי רוב ברבאה, בתרגול הסולמייקינג שאותו לימד בשנותיו האחרונות, לימד על תשוקה כזאת וקרא לה “ארוס”, אבל אני חושבת שיש לביקורת הפמיניסטית הרבה מה לפתוח בתוך ההמשגה של רוב ומעבר לה.)

האפשרות הזאת חשובה בעיניי מהרבה סיבות, ובין השאר בגלל הקשר העמוק, שהן הבודהיזם והן הפמיניזם עוסקים בו לעומק, שקיים בין השתוקקות מחפצנת, סבל, תעתוע, ואי-חופש. זה נכון תמיד ובכל מקום, אבל נכון במיוחד כאן ועכשיו. בתחילת הטקסט הזה, כשכתבתי על המתח בין האמיתות שמגלות לנו הדהרמה והביקורת הפמיניסטית לבין “המובן מאליו”, הצגתי במשתמע את המובן מאליו הזה כאילו הוא כלל אנושי, טבעי; אבל “המובן מאליו” שלנו הוא למעשה מאוד פוליטי, תוצר של הסדר החברתי שנולדנו לתוכו. והיבט מרכזי של הסדר החברתי שמתקיים בעולם בעת הזו הוא הקפיטליזם-המאוחר, שבנוי במידה רבה על ייצור וניצול של השתוקקות מחפצנת בצורה שמייצרת הרבה מאוד עוול והרבה מאוד הרס.

הקפיטליזם-המאוחר הוא גם יצור טורפני, שנוטה להטמיע לתוכו, לתוך המובן מאליו שמשרת ומשעתק אותו, גרסאות מנוונות של מה שהיו פעם צורות חוכמה רדיקליות. גם הדהרמה וגם הביקורת הפמיניסטית פגיעות לטורפנות הזאת. חיבור עמוק ביניהן, כמו כל חיבור עמוק בין מאבקים, יכול לסייע לשתיהן לעמוד בפניה, לשמור על הכוח שלהן, הייחודיות שלהן, התשוקה הרדיקלית של שתיהן לחופש אישי וקולקטיבי.

הפוסט הזה הוא כזכור סוג של תקציר או פרומו לקורס בודהיזם ופמיניזם, שמתחיל ממש מחר, יום שלישי 2.5. הקורס הזה יהיה הפעם הראשונה שבה אלמד לא את הדהרמה שלימדו אותי המורות והמורים שלי עד כמה ואיך שאני מבינה אותה מניסיוני כמתרגלת, אלא מחשבות ורעיונות ופרשנויות שלי-עצמי על שתי צורות החוכמה האלה ששתיהן יקרות לליבי, ולשתיהן יש חלק מכריע בהתהוות אדם שאני היום. אם הן קרובות גם לליבך, או מסקרנות אותך, אפשר לקרוא על הקורס עוד ולהירשם אליו (עד ה16.5) בטופס הזה.