ציפור | סיפור קצר של מרי אוליבר

“נר הגוף העין” (הבשורה על פי מתיו, ו’ 22)

בוקר אחד בדצמבר, לפני שנים רבות, הבאתי שחף שחור-גב צעיר ופצוע הביתה מהחוף. זה היה למעשה בוקר חג המולד, ובוקר קר מאוד, מה שיכול להסביר את מעשיי. יש הרבה שחפים פצועים; הטבע שב ובולע אותם ללא רחם אל לועו האפל; רק לעתים רחוקות יש לפעולת ההצלה סוף טוב של התאוששות ושיבה אל החופש. והשחף הזה היה קרוב מאוד להיבלע לתוך האפלה; הוא לא מחה כשהרמתי אותו, עיניו היו עצומות למחצה, הגוף מורעב כל כך שהיה נדמה כי אין בו אלא אוויר.

האמבטיה היא מקום קריר ונוח לשים בו ציפור פצועה, והשחף שכב שם על צידו במשך שאר היום. אבל למחרת בבוקר עיניו היו פקוחות והוא ישב זקוף, אם כי בגולמנות מסוימת. הוא הרים את ראשו ושתה מתוך כוס מים, לגימות קטנות. כל כולו היה אלגנטיות מנותצת, פצועה קשה; העצם החיצונית של כנף אחת היתה שבורה, הכנף האחרת פצועה גם היא. ניחשנו שהוא נפגע ואיבד את יכולת התעופה, ואז הותקף בחוף על ידי כלב או קויוטה. הוא היה, כמו שנהגנו לומר, על הקצה.

אבל בבוקר שאחר כך הוא הסכים לאכול, כמה חתיכות קטנות של דג בקלה טרי. המזון השיב לו את כוחו, ובמהרה הוא נעשה כמעט נמרץ, למרות פציעותיו. הצוואר ושרירי החזה היו חזקים, העין צלולה ובהירה. מ’ ואני דיברנו אליו – הוא התבונן בנו ישירות. הוא לא הפגין פחד או תוקפנות, ומהר מאוד קלטנו שהוא לא אוהב להיות לבד.

סידרנו לו מרבץ ממגבות ומגבות נייר, ליד דלת זכוכית שצופה אל המרפסת שלנו ואל הנמל. התברר שגם רגלו פצועה; הוא היה מסוגל לעמוד אבל לא ללכת. במהלך הימים הראשונים כף רגל ורודה אחת השחירה והתנוונה,  אחר כך גם האחרת. כשזה קרה בנינו הגבהה לקן שלו, כדי שיוכל עדיין להתבונן החוצה. בסוף היום, כשהחושך ירד, סובבנו אותו לעבר החדר, כדי שיוכל לקחת חלק בחברותא של הערב.

הוא אהב את האור. כל בוקר, כשירדתי לקומה התחתונה באור העמום של השחר, הוא חיכה בקוצר רוח שאפתח את התריס ואסובב את גופו כלפי חוץ כדי שיוכל להתחיל להביט. הוא היה מפנה את ראשו ממזרח למערב וחזרה, שוב ושוב, מתבונן לאט ולעומק. גם במהלך השקיעות החורפיות עזות הצבע, באור הדועך, הוא הפנה את כל תשומת ליבו מאיתנו והלאה, אל העולם.

כדי להבין זאת יש לדעת שבשעות אחרות הוא התעניין בנו מאוד, וצפה בכל מה שעשינו בסקרנות נלבבת. בוקר אחד שמטתי לצידו בטעות גליל של נייר אריזה חגיגי, ומהר מאוד ראיתי אותו מנקר בו. הוא ניסה, בחריצות ובהתמדה, להסיר את הכובע המצויר מדמותו המצוירת של סנטה קלאוס שעל הנייר. לאחר מכן המצאנו משחקים; ציירתי לו כל מיני דברים – דגים, תולעים, עכבישים ארוכי רגליים, נקניקיות – והוא היה מנקר בהם בהתכוונות עולצת במיוחד. כיוון שלא היה רעב, כשלונו להרים את הדמות המצוירת מן הנייר שעשע אותו כמדומה, לא תסכל. הוספנו גם משחק של היפוך-נוצות, עם נוצות עורב. אני הייתי הופכת את הנוצות בידי, והוא היה הופך אותן בחזרה, במקורו העצום, המיומן. הצבנו לידו קערה של חול ועוד קערה של מים, וכך התאפשרו משחקים חדשים – הייתי מטלטלת את המים באצבעי והוא היה מחקה אותי בעזרת אותו מקור נמרץ, מערבב את המים בקערה, מתיז אותם לכל עבר. עיניו נצצו. נתנו לו בובה רכה – בובה של אריה, כך יצא – והוא היה מנקר את חוטמו האדום של האריה בעדינות רבה, ונשען עליו כשישן.

היו לנו גם עוד רגעים של כיף והתרוממות רוח. כל בוקר מילאנו עבורו את האמבטיה והוא טבל בה ברעש, מותח את ראשו המנומר לתוך המים ומכה בהם כמיטב יכולתו, מנער את כתפיו, כנפיו נפרשות חלקית. לאחר מכן, על אי של מגבות, בשמש הבוקר, הוא עסק בשגרת הטיפוח שלו באיטיות ובקפידה. אי-אלו ימים נטולי רוח הוא בילה על המרפסת בחוץ, במקום מוגן מצרות ושטוף שמש. כשנשאנו אותו לשם הוא היה מקרקר בהתרגשות.

אבל לא משנה כמה אני משתדלת לספר את הסיפור הזה, זה לא יוצא נכון. הוא היה יצור קטן אבל אלגנטי, אצילי, סבלני, תקשורתי, וגם פצוע מאוד. ויש את הוודאות הזאת לגבי שרירים; הם זקוקים לאימון. ובפעילות הזאת הוא כבר לא היה יכול לעסוק, לא בשום צורה מועילה. אף שאכל כל צורכו ויותר, ונעשה עירני יותר ויותר, בו-בזמן הוא הלך ונחלש. הפצע בכנף התייבש, אבל עכשיו כף הרגל השניה החלה להתנוון. הוא פחות ופחות ניער את כתפיו בשעת הטבילה. הצוואר היה עדיין חזק, הראש נישא בקלילות, מקושת וזריז. הוא שמח לשחק לא פחות מפעם. אבל הוא נחלש בהתמדה, כל הזמן. הוא נמצא, אם כן, במקום בלתי אפשרי. ואנחנו נמצאנו במקום שנעשה קשה יותר ויותר. איך לומר זאת? נקשרנו אליו. צמחנו אל תוך המקום המסוכן הזה: נקשרנו אליו.

ניסינו להרוג אותו, בכדורי שינה, אבל הוא רק ישן למשך זמן רב, שעות רבות, והתעורר חיוני כתמיד. החלטנו שהטבע תמיד צודק ונשאנו אותו חזרה לים, הותרנו אותו לצוף שם, אבל הוא התחיל לשקוע, אז בוססנו פנימה ותפסנו אותו, וכשנשאנו אותו חזרה הביתה היינו כולנו ספוגי מים.

ינואר חלף, פברואר הגיע. הוא אכל ברעבתנות, מפזר את שאריות המשתאות שלו לעתים על מגבות נייר שמוקמו בקפידה ולעתים לידן. בשלב הזה הוא כבר הכיר את השגרה היומית שלנו, וביטא התרגשות עזה כשציפיותיו התגשמו. אחרי סערה דרום-מזרחית מצאתי על החוף שפע של צדפות רכות; הוא אכל מהן עד שעיניו נמלאו תנומה. החלק השבור של הכנף נותר מחובר לגוף בגיד אחד בלבד; קצצנו אותו. כף רגל מנוונת אחת פשוט נשרה ממנו, עם החלק התחתון של עצם הרגל, כך שעכשיו הוא היה שחף בעל רגל אחת וכנף אחת. אבל עדיין סבלני, קשוב.

והיו לו אורחים. הוא אהב שילטפו את ראשו, שיפרעו מעט את נוצותיו ואז יחליקו אותן – דבר ששחף בעל שתי רגליים יכול לעשות עבור עצמו. הוא שיחק עם קערת המים שלו. הוא היה פוער את מקורו העצום כדי לאחוז בנוצה ואז מטיל אותה על פני החדר. הוא אהב לזכות בתשואות.

האם הוא סבל מכאבים? רופא המשפחה שלנו, שהגיע לבדוק אותו, סבר שלא. האם עשינו מעשה טוב או רע כשהארכנו את ימיו? אפילו עכשיו קשה לדעת. לפעמים הוא היה חסר מנוחה. אז הייתי לוקחת אותו איתי לחדר בו אני כותבת, ומשמיעה מוזיקה – שוברט, מאהלר, ברהמס. במהרה הוא היה נרגע, מסתיר את ראשו בין הנוצות, ופורש לתוך המרחב הפרטי של עצמו.

אבל עבודת המיתה האיטית, הלא-מסודרת, הוסיפה להתרחש אפילו כשהגוף היה שקט. אמצע פברואר חלף. כשהרמתי אותו, שרירי חזהו היו רזים כל כך שפחדתי לפגוע בעור העדין שמעל עצם החזה. ועדיין העיניים היו מלאות בחריפות החדווה.

הוא היה, כמובן, פיסת שמיים. כך אמרו עיניו. זו לא עובדה; זה הצד השני של הידיעה, כשאין הוכחה, אבל גם אין שום דרך לא להאמין. כמו לפתוח צנצנת ולגלות בתוכה לא חשכה אלא אור. ציפור היה כזה. לא צפוי, אלגנטי, חי.

אבל היום שידענו שאין מנוס ממנו הגיע לבסוף, ואז עיניו הלא-נענות היו מבעיתות. זה היה לקראת סוף פברואר. ירדתי למטה, כרגיל, עם שחר. אחר כך חזרתי למעלה, אל מ’. הריקוד של הבוקר אך התחיל, צבעיו העדינים בכל מקום. “השחף הקטן מת”, אמרתי למ’, כשפתחתי את התריסים אל שמש הבוקר.