אמביוולנטיות

(פרק ששי ואחרון בסדרה איך נשים רוצות. לפרק הראשון, לפרק הקודם)

}{

אנחנו בפרק האחרון של הסדרה עכשיו, וחלק מהתפקיד המוסרי והאסתטי שאני מועידה לו הוא לשוב ולשזור יחד את השבילים שהתפצלו מתוך הפרק הראשון, שהתפרסם כאן אי אז בימים הראשונים של הקיץ (“כוכב הערב, אתה אוסף הביתה את כל אלו שפיזר השחר; משיב גדיים, משיב טליים, משיב ילדים הביתה אל האימהות שלהם”, כתבה ספפו). הם כמובן היו מלכתחילה קשורים מאוד, ובה בעת נבדלים מאוד, בנקודות המבט שלהם. אבל התנופה הראשונית שמתוכה כולם נבעו, והמסגרת המושגית שהחזיקה את כולם, וההתכוונות היסודית שנבעה מהם, “לעשות במין רק מה ששתינו רוצות ויהיה לנו טוב כרגע”, היו כולן קשורות לכוח הפלאי והפראי של התשוקה. לאורך הסדרה חקרנו כמה מהמבנים החברתיים והנפשיים שבוראים את התשוקה דווקא בצורות מסוימות, וכמה צורות של מבנים נפשיים וחברתיים שהיא יכולה לברוא. אבל להדליק אור זה להטיל צל, כפי שכתבה אורסולה לה גווין; כל המשגה שמאירה את המציאות בצורה חדשה גם מטילה צל מושגי תואם בכיוון ההפוך, כפי שאומר רוב ברבאה. הצל שמטילה כל מחשבה על תשוקה הוא צילה של האמביוונלטיות. על כן זו הנקודה שבה השבילים שבים ונפגשים, ואליה אנחנו מתכנסות עכשיו.

ההתבוננות באמביוולנטיות יכולה גם לאפשר לנו להתבונן לראשונה על התשוקה עצמה, במקום להתבונן דרכה. עד כה נשענו עליה כאילו היא קיימת באמת ואנחנו יודעות מה היא. ובזכות ההישענות עליה נפתחו בפנינו, אולי, מקומות חדשים. עכשיו אנחנו יכולות להישען עליהם כדי לאפשר לה עצמה להיפתח בפנינו.

}{

יש סיפור מקובל שהתרבות שלנו מספרת על איך מין טוב נראה. יש לו גרסאות רבות במדיות שונות וז’אנרים שונים, אבל מזווית מסויימת כולן נראות מאוד דומות זו לזו. ולא רק המדיה מספרת אותו, אלא גם כמעט כל אישה או גבר שאי פעם שמעתי או קראתי מתאר/ת את המין הטוב שהיא או הוא עושה. אבל בניסיון האישי שלי, הסיפור הזה הוא פשוט לא האמת. וזה לא שהאמת היא סיפור אחר; האמת היא משהו הרבה יותר פתוח, שהרבה יותר קשה לספר אותו.

בסיפור המקובל, בגרסה הידידותית שלו, יהיו שני אנשים שמסתערים זה על זה, מורידים זה מזה את הבגדים הכי מהר שהם יכולים. או אולי אחד מהם משתהה מדי פעם בכוונה, כדי להאריך עבור שניהם את העונג שבציפייה לרגע בו התשוקה המשותפת שלהם תתממש. שניהם רוצים בדיוק את אותו דבר בכל רגע, כל רגע – יותר עירום, יותר קרבה, יותר חזק, יותר מהר, יותר אקסטרים. כל מה שאחד מהם עושה מחרמן את השני. התשוקה שלהם היא תשוקה “סוחפת”, “חסרת מעצורים”, שאין בה ספק או היסוס או צורך להקשיב או לברר, אין בה אי התאמות או סתירות, אין בה שום סדקים, שדרכם משהו אחר חוץ מעצמה יכול להיכנס לתוך המפגש. במובן מסוים, אין צורך במפגש, אין שם בדיוק שני אנשים שנפגשים, רק תשוקה אדירה אחת ששניהם נסחפים בה. אפשר לזהות כאן גלגול חילוני של התפיסה העתיקה של מין כאחת הדרכים להתמזגות מיסטית עם האלוהי, אבל הוא מנוכר עד כאב לערגה הטרנסנדנטית שבשורשיו, ומתפרץ כמו שיטפון אל מדבר שטוח, שבו כל ה”יותר” שאפשר לרצות הוא יותר שבירת גבולות או יותר אורגזמות.

אם אני מנסה לחשוב מה הגרעין של הסיפור הזה, המשפט האחד שמתוכו הוא צמח, נדמה לי שהוא משהו מעין, במין טוב אין אמביוולנטיות. ואם אני מנסה להציב כנגדו את הניסיון האחר שלי, זה שחורג מהסיפור, הייתי אומרת שהגרעין הנגדי שלו יהיה משהו מעין, במין טוב יש אינסוף מקום. הגבולות שלו מתרחבים בהדרגה כדי לאפשר לעוד ועוד ממי שאנחנו להיכנס פנימה, כמו גם לכל מי שהיינו וכל מה שנצבר בנו בכל החוויות המיניות והלא מיניות שהיו לנו יחד ובנפרד, כמו גם לאינסופיות הלא-נודעת של כל מי שאנחנו אולי יכולות להיות, כל האלוהויות שיכולות להתגלם בנו. בתוך הריבוי הזה ברור שיש מקום לתשוקה אדירה וסוחפת, ברור שיש מקום לערגה האינסופית להתמזגות מיסטית עם האלוהי, ברור שיש מקום לאמביוולנטיות ולספק ולהיסוס, ברור שיש מקום להתמודדות עם טראומות עבר או קשיי ההווה, ברור שיש מקום לנעימות יומיומית רגילה, ברור שיש מקום לעוד אינסוף דברים (אבל לא כולם בבת אחת). לכן אין סיפור, אין צורה אחת שבה מין טוב נראה.

המהלך היסודי של המין הטוב שאני מכירה הוא לא מהלך של היסחפות על נחשולי התשוקה, אלא מהלך של מחול מאולתר, קשוב ולא צפוי, שמבוסס על ההתכוונות היסודית לעשות בכל רגע את מה ששתינו רוצות ויהיה לנו טוב עכשיו. היסחפות על נחשולי התשוקה היא רק אחת התנועות האפשריות במחול הזה. תנועות אפשריות אחרות הן כאלו שבסיפור הרגיל היו נחשבות כישלון, או שבסיפור הרגיל אין להן מקום ואין להן שם.

}{

הסיפור המקובל על איך נראה מין טוב הוא סיפור על תשוקה עזה אחת שסוחפת את שתי הפרטנריות כאחת, בתיאום מושלם, בלי צורך לדבר או לשאול, לעבר המעשה המסוים שיביא להתגשמותה המענגת. אבל אם נתבונן בתשוקה מקרוב, נראה שגם תשוקה עזה וחד משמעית לכאורה היא אף פעם לא לדבר אחד מסוים: היא תמיד יכולה להתגשם בכל מיני דרכים, ובכל אחת מהן בכל מיני ניואנסים – ריבוי האפשרויות כאן יכול להיפתח כלפי פנים ללא גבול, כמו פרקטל, בהתאם למידת הרגישות שלנו. כלומר, יש תמיד מרחב אינסופי למשחק בין התשוקה לבין ההתרחשות שמתהווה מתוכה במטרה להגשים אותה; והעונג העמוק ביותר שמאפשרת פעולה מתוך תשוקה הוא בעצם לא בדיוק ההגשמה שלה דרך התרחשות מסוימת, אלא בדיוק המשחק הזה בין התשוקה להתרחשות. המשחק הזה יכול להיות חי ועשיר יותר דווקא כשהתשוקות של שתי המשתתפות בהתרחשות הן לא זהות זו לזו, רק תלויות הדדית, רוקדות זו עם זו, בדיאלוג שבו כל אחת ניזונה מהאחרת ובה בעת חורגת ממנה.

יתר על כן, גם אצל כל אחת מאיתנו מתקיימים בו זמנית הרבה נימים וזרמים שונים של תשוקה. לרוב אנחנו מניחות שהתשוקה שלנו ברגע נתון אמורה להיות חד כיוונית וחד משמעית, ולכן חוות את הריבוי הזה בתור מכשול או קושי, או שאנחנו בכלל לא חוות אותו, כי התרגלנו לזהות את עצמנו עם הזרם המרכזי של התשוקה שלנו, כלומר עם תשוקה אחת שהיא נורמטיבית יחסית או דומיננטית יחסית בתרבות שלנו, ולהזין, לבטא ולהגשים רק אותה, תוך התעלמות מכל שאר התשוקות שיש בנו. הסיבה לכך קשורה, שוב, לשאלת ההגשמה. אם אנחנו מקבלות שבכל רגע יש לנו תשוקות שונות ואולי סותרות, עולה החשש שאף פעם לא נוכל להגשים את התשוקה במלואה. אבל אפשר גם להסתכל מזווית אחרת, שתראה לנו שזה בסדר, ולמעשה בלתי נמנע, שלא כל התשוקות יתגשמו במלואן בכל רגע. למעשה, אף תשוקה לא יכולה להתגשם במלואה אף פעם. זה קשור במרחב המשחק האינסופי בין התשוקה להגשמה, שכבר נגענו בו, וגם בעצם טבעה של התשוקה.

יש אמת נדושה שתפיסות עולם נזיריות שונות, דתיות וחילוניות, ביניהן גם הדהרמה אהובתי, אוהבות להטיח בפנינו: גם כשאנחנו מקבלות בדיוק את מה שאנחנו רוצות, אחרי רגע שוב נרצה עוד משהו, ולכן המרדף אחרי התשוקות לא יכול להיות מספק לעולם. בדימוי הזה התשוקות מתוארות קצת כמו צבא זומבים מסתער, או כמו הראשים של המדוזה – אתה כורת אחד, אחרי רגע צומח שם אחד חדש. אבל אם למשל אני חושבת על תשוקה מינית לאדם מסוים, על האופן שבו היא גואה שוב מחדש רגע אחרי שהיא כביכול מוגשמת, הדימוי של צבא הזומבים לא מרגיש לי מתאים במיוחד. החוויה היא לא שתשוקה חדשה מחליפה מיד את התשוקה הקודמת שהוגשמה, אלא שלאותה תשוקה עצמה יש אינסופיות שחורגת מכל הגשמה אפשרית. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה. וזה נכון גם ברזולוציה רחבה יותר, ביחס לתשוקה המינית שלי בכלל, או לתשוקה שלי בכלל, וגם ברזולוציה מצומצמת יותר, ביחס לתשוקה לעשות עם מישהו משהו ספציפי.

אם אנחנו בוחרות להסתכל על הדברים כך, כלומר, להסתכל על התשוקה כאילו היא שואפת תמיד להגשמה, יכולה להתגשם באינסוף דרכים, ובה בעת, אף פעם לא מוגשמת לחלוטין, מתפוגג הצורך לחוות את התשוקה שלנו כאחידה ונטולת מורכבויות, או כזהה לתשוקה של האחר. ואז הקשב לריבוי התשוקות הנוכחות בו זמנית בנפש יכול לפתוח מקומות מרגשים הרבה יותר מאשר התפיסה המקובלת של מין בתור היסחפות בנחשול אחיד של תשוקה.

}{

האפשרות להיפתח לריבוי ומורכבות של תשוקות קשורה גם באי-ליניאריות, כלומר בנכונות לחרוג מהסיפור לפיו במין טוב האינטנסיביות מתגברת כל הזמן. צורות שונות של מגע מאפשרות לאזורים שונים של הנפש להביע את עצמם; יש אזורים נפשיים שזקוקים לרגעים האינטנסיביים כדי להצטרף להתרחשות, ונסוגים מפניה קצת ברגעים עדינים יותר, בעוד אזורים נפשיים אחרים זקוקים לרגעים העדינים ונסוגים קצת ברגעים האינטנסיביים. בנוסף לכך, כל צורה של מגע משפיעה בדרך שונה על הנפש כולה; רגעים של מגע אינטנסיבי מעלים את רמות האנרגיה וממקדים אותה, ואילו רגעים עדינים הם הזדמנות לספוג, להירגע, להתרחב, להתגעגע. (אני כמובן מפשטת כאן מאוד, גם בעצם הדיבור על טווח אחד של אינטנסיביות; יש הרבה טווחים רלוונטיים, למשל בין מגע עדין וחזק, מהיר ואיטי, חד-נקודתי ופתוח, מתוק ומסעיר, וכן הלאה.) אם במין הטוב שלנו אנחנו נעות תמיד באותו כיוון, אל היותר עירום, יותר חזק, יותר מהר וכן הלאה, זה כמו דיון קבוצתי במעגל שבו כל אחת מדברת פעם אחת בתורה, תמיד באותו סדר. אם, לעומת זאת, אנחנו מאפשרות לעצמנו לשוטט בחופשיות על פני כל טווח האינטנסיביות, נפתחת אפשרות לשיחה אחרת לגמרי, שבה הקולות השונים יכולים לענות זה לזה, כל פעם בסדר אחר. מתוך הנפש יכולה לעלות אז הרמוניה רב-קולית ומתחדשת כל פעם. ככל שאנחנו מסוגלות לנוע ביצירתיות ובגמישות בין סוגי מגע שונים, מתוך קשב למה שאנחנו רוצות ומה שיהיה טוב עכשיו, גם טווח הדיאלוג מתרחב, טווח התנועה הפנים נפשית שלנו מתרחב.

יתר על כן, במין חד-כיווני, שבו האינטנסיביות רק מתגברת כל הזמן, יותר קשה לדעת מה קורה, מה מי שאיתי רוצה, מה אני רוצה. יש בו תמיד נימה, לעתים דקה מאוד ולעתים מובהקת להחריד, של חרדה ותחושת רדיפה, פחד “לאבד את זה”. נדמה שצו השעה הוא להתרכז בדבר המרכזי שקורה, בעונג החריף, בתשוקה הסוחפת, בהתגברות התמידית שלהם, ולחסום את המודעות בפני כל דבר אחר שמבקש לעלות, כדי שהוא לא יסיח את הדעת ויעצור את המהלך. לפעמים ממש קל לעשות את זה, ואז אנחנו חוות את עצמנו כמי שמממשות את האידיאל של המין הטוב כפי שנהוג לספר אותו. אבל לפעמים זה קשה, ודורש עמל מתמשך של הדיפת שאר התשוקות, ושאר החוויות, שצובאות על שערי המודעות. עמל מתמשך כזה יכול לצבוע את החוויה הכוללת בגוון דק או עז של פחד, או קושי, או כישלון, או של ניכור וניתוק בין חלקים שונים של הנפש, שאסור להם להיפגש.

}{

אם אנחנו כן רוצות לאפשר להם להיפגש, עולות שתי שאלות מעשיות. הראשונה היא איך לעזור לתשוקות וחוויות עדינות יותר לעבור את סף המודעות, לקבל מקום, להתבטא, והשניה היא מה לעשות כשהחוויה אמביוולנטית, במיוחד בהקשר של ההתכוונות היסודית שניסחנו בפוסט הקודם, לעשות במין רק את מה ששתינו ממש רוצות ויהיה לנו טוב כרגע. אלו שאלות שונות, אבל יש ביניהן גם קשר עמוק: אותן תנועות בין-אישיות ופנים-נפשיות שעוצרות את המומנטום המתגלגל של ההתרחשות ומאפשרות למורכבויות וניואנסים לעלות למודעות ולשיחה, גם מביאות איתן פעמים רבות התבהרות בשאלה מה יהיה טוב ומה אנחנו רוצות לעשות עכשיו. לעתים קרובות אלו תנועות פשוטות, אבל לא תמיד פשוט לעשות אותן, בין השאר בגלל הסיפור המקובל, על מין טוב בתור מומנטום מתגלגל שאין לעצרו.

לדבר במילים לפני ואחרי ותוך כדי הדיבור במגע הוא דוגמה אחת לתנועה כזו. לדבר על מה שברור לי שאני רוצה או לא רוצה, אבל גם על מה שאני אמביוולנטית לגביו, מה שעדיין לא ברור לי עד תום, אבל נוכח עבורי כרגע, ואני רוצה לחשוב עליו ביחד, או רק להביא אותו למרחב המשותף. לדבר גם על מה שעלול להישמע מביך או מוזר או דפוק או סותר דברים אחרים. לדבר גם על מה שקשה לומר או קשה לשמוע. לדבר גם על מה שמספיק לומר פעם אחת, גם על מה שאסור שיהיה צורך לומר יותר מפעם אחת, גם על מה שצריך לומר הרבה פעמים לפני שהאחרת מצליחה באמת לשמוע אותו, לפני שהוא נקלט סוף סוף בנפש ונובט בתוכה.

הסיפור המקובל גורס שבמין טוב מבינות זו את זו באופן מושלם דרך הגוף, אבל בעצם כל אחת מהשפות הללו, הגוף והמילים, מעבירה אינפורמציה אחרת ומייצרת אינטימיות אחרת. כששיחה רגילה בין בנות זוג משתבשת ומאיימת להפוך לריב, לפעמים להפסיק רגע לדבר כדי להתחבק יכול לייצר תחושה מיידית של קירבה, שמתוכה הדיבור יכול לצמוח מחדש בנימה חדשה; ובדיוק באותו אופן, בזמן מין, כשהמגע משתבש ומאיים להפוך לרע, לפעמים להפסיק לגעת לרגע ולדבר על זה במילים יכול להחזיר בבת אחת את תחושת הקרבה, שמתוכה המגע יכול לצמוח מחדש בנימה חדשה. חוץ מזה, דיבור במילים פותח אפשרויות חדשות שלא היו נפתחות בלעדיו; כשלא מדברות, לרוב מה שקורה בפועל הוא שכל אחת מאיתנו מניחה הנחות לגבי מה החוויה והתשוקה של האחרת, והמפגש המיני מתקבע מהר מאוד בדפוסים שגרתיים צרים.

לקחת הפסקות זו אפשרות נוספת. אולי להפסיק לזוז אבל להישאר איפה שאתן, אולי להמשיך בצורה הרבה יותר עדינה, אולי לעבור לסוג של מגע שנחווה כאינטימי אבל לא מיני, ואולי ממש לקחת מרחק פיזי זו מזו לרגע או כמה, בלי לחוות את זה בתור כישלון, או בתור סימן שהמין נגמר ועכשיו אנחנו עושות משהו אחר, אלא בתור חלק מהריקוד. עם או בלי דיבור במילים (ע”ע), זו הזדמנות להתכוונן זו לזו מחדש – להיחלץ מסיטואציה מינית שנהייתה קצת מלחיצה, מנוכרת, מאיימת, תבניתית, מכנית, או פשוט לא בדיוק מה שמתחשק כרגע, ולמצוא יחד את הדרך חזרה למה שכן רוצות ושממש נעים עכשיו. לפעמים ההפסקה פשוט מאותתת לגוף שהכל בסדר ומאפשרת לחרדה לשכוך ולתשוקה לעלות, או שהיא מאפשרת לקולות נפשיים עדינים ומינוריים לאזור עוז ולהשמיע את קולם.

להחליף תפקידים זו מיומנות רלוונטית שלישית. זה אומר לשים לב ולהיות גמישות לגבי מי מובילה את ההתרחשות כרגע, מי קובעת את הקצב שלה, אצל מי יש עכשיו יותר אקטיביות וכוח; לא לייחס ממשות לעמדות האלו, לא לזהות אותן עם מי שאנחנו, או עם איזו מהות נצחית של גבריות ונשיות, אלא להרשות לעצמנו לשחק איתן כך ואחרת, ולהישאר קשובות כדי להבחין מתי הגיע הזמן להחליף תפקידים שהתקבעו. אחרת, מה שנוטה לקרות ולהרגיש מובן מאליו הוא שההתרחשות המינית מובלת בדרך כלל על ידי מי שמעדיפה יותר חזק או יותר מהר, והיא “גוררת” את השניה בעקבותיה; אבל אם כבר, עדיף דווקא ההפך, שזו שמובילה תהיה בדרך כלל זו שמעדיפה יותר בעדינות או יותר לאט. והכי טוב אם אין בדרך כלל.

}{

לפעמים דרך הדיבור עליה, בעקבות ההפסקה, בזכות חילופי התפקידים, חוויית האמביוולנטיות מתמוססת או משנה צורה, ומופיע מתוכה משהו שממש רוצות לעשות כרגע. אבל בפעמים אחרות האמביוולנטיות נותרת על כנה, או מתגברת, כשהיא מקבלת מקום להיות מורגשת ומבוטאת. חוויה אמביוולנטית כזאת אפשר לפרש בדרכים רבות, וצורת ההסתכלות שנבחר תשפיע עמוקות על האופן שבו נחווה את ההתרחשות, וכמובן על מה שנעשה ומה שיקרה לנו.

למשל, כשרוצות לשכב אבל לאחד הגופים או לשניהם זה לא מתאים כרגע, התפיסה המקובלת על מין טוב, שמזדהה עם התשוקה לשכב באופן חד משמעי, תראה כאן קודם כל מצב מביך שלא אמור לקרות, ואחר כך כישלון, ואחר כך בעיה שאפשר לטפל בה, באמצעות טקטיקות שונות שמאפשרות לעקוף את הגוף או להכניע אותו. לעומת זאת, תפיסה אפשרית אחרת, שהיא עדיפה בעיני אבל עדיין מוגבלת (כפי שנראה להלן), תכיר בכך שהסירוב של הגוף מבטא תשוקה נוספת, שונה מהתשוקה לשכב או סותרת אותה, אך לגיטימית ושלנו לא פחות ממנה. בעקבות זאת, אולי ננסה לחפש פשרה בין התשוקות הסותרות, ולמצוא משהו באמצע, לא כואב מדי מצד אחד ולא מתסכל מדי מצד שני; או שאם אנחנו מחוייבות להתכוונות היסודית, לא נחפש פשרה אלא את תחום הקונצנזוס בין התשוקות, ונעשה רק את מה שהגוף והנפש שלמים איתו לגמרי, גם אם זה אומר שיש תשוקה “לשכב” שנותרת מתוסכלת.

כל אחת משתי האפשרויות האלו, הפשרה והקונצנזוס, יכולה, לפעמים, להוביל לחוויה שבה הניגוד לכאורה בין התשוקות מתמוסס מתישהו, בדרך כלל באופן פתאומי. איכשהו מתחוללת הרמוניזציה של חלקי התודעה השונים, ומה שהיה חסום נפתח. בהתחלה, כל פעם שזה קורה זו חוויה של חסד לא צפוי. עם הזמן מופיעה תשוקה למצוא דרך לשחזר את החסד הזה בצורה עקבית ומהימנה, אך בחלוף עוד זמן מתברר שזה בלתי אפשרי, שחווית החסד היא חלק חיוני ממה שמאפשר להרמוניזציה כזאת לקרות. כך, על כל פנים, התרחש אצלי.

אבל אפשר גם לנסות להתחקות אחר מקור החסד בלי לנסות לרתום אותו ולהשתלט עליו. ואז נפתחת האפשרות לתפיסה שלישית, זו שעליה אני רוצה לדבר כאן יותר בהרחבה, תפיסה שמתייחסת לאמביוולנטיות כאל הזמנה להיפתחות או התרחבות. זו תפיסה שמאמינה באופן מלא לשתי התשוקות, ומחפשת את המימד שבו אין ניגוד ביניהן. הסירוב של הגוף יכול להתפרש למשל כסירוב לדרך מסויימת לשכב, שאני או מי שאיתי רגילות אליה אבל שבעצם לא מתאימה לי כרגע, וכקריאה פנימית למצוא דרך אחרת שכן תהיה טובה עכשיו. או שהתשוקה לשכב יכולה להתפרש כקריאה פנימית למשהו שאפשר בעצם להגשים גם בדרכים אחרות. בשתי הפרשנויות, החוויה של האמביוולנטיות מתמוססת לתוך החוויה של תשוקה רחבה יותר, רב-מימדית יותר, שמכילה את שתי התשוקות שנראו קודם לכן סותרות. בניסיון שלי, ברוב המקרים, תנועת ההתרחבות הזאת היא התנועה הכי רלוונטית, הכי משחררת והכי מיטיבה שאפשר לעשות.

אבל יש גם מקרים שבהם אני לא ארצה לעשות את תנועת ההתרחבות הזאת, כי יש תשוקה ספציפית לעצם העבודה עם אמביוולנטיות שנחווית ככזו: לעשות משהו למרות ובגלל שהוא מפחיד אותי ומשהו בי נרתע ממנו. בניסיון שלי, דרושה מיומנות גבוהה יחסית, וקשב עמוק יחסית, כדי להבדיל בין הסוג הזה של אמביוולנטיות לבין האמביוולנטיות הנפוצה יותר, שהיא בעצם תביעה או קריאה פנימית לעשות משהו אחר, להתרחב. אם גם לי וגם לבן הזוג שלי יש את המיומנות הדרושה, ושתינו מספיק פנויות וקשובות כרגע, ומספיק מכירות זו את זו וסומכות זו על זו, נוכל לעבוד עם אמביוולנטיות מהסוג הראשון, אצלי או אצלו, במסגרת ההתכוונות היסודית לעשות רק את מה ששתינו רוצות ויהיה לנו טוב כרגע. אם לא, אז לא. אולי בפעם אחרת.

}{

לחילופין, יש גם מקרים שבהם תנועת התרחבות מרגישה לא רלוונטית כי שתי התשוקות השונות שנוכחות במודעות כרגע (בדרך כלל יהיו רק שתיים במקרה כזה) מרגישות יותר מדי זרות זו לזו, יריבות מרות אפילו, כאילו הן שייכות לשתי נפשות שונות, לא רסיסים של אותה נפש. במקרה כזה אני יכולה לאמץ צורת הסתכלות אחרת, שמקבלת את ההנחה שלפחות אחת מהתשוקות האלו, ואולי שתיהן, באמת לא שייכ(ו)ת לי. לא מעט מתבוננות בטבע האנושי במאות האחרונות עמדו על העובדה שלעתים חוויות רגשיות חזקות, ובכלל זה תשוקות ורצונות, יכולות להיות “מידבקות”, כאילו מתחת לעור, מתחת לרמה של הנפש שבה אני סובייקט נפרד מאנשים אחרים. פרויד למשל עסק בכך בשני כיוונים: הוא כתב על האופן שבו פחד או זעם עיוור של ההמון יכול לדבק את נפש היחיד (בעקבות סוציולוגים בני זמנו), וגם על הטמעת התשוקות והתביעות של דמויות ההורים לתוך הנפש. בשנים שחלפו מאז, הסוציולוגיה והתיאוריה הביקורתית העמיקה והרחיבה מאוד את הדיון בהטמעה של נורמות תרבותיות לתוך התשוקות שנחוות כאינדיווידואליות, בעוד התיאוריה הפסיכואנליטית מאז פרויד שינתה ופיתחה מאוד את הדיון ב”הידבקות” רגשית רגעית בין אדם אחד לאחר (אני אישית מחבבת מאוד את ההמשגה של סטיבן מיטשל ב”אינטרסובייקטיביות”).

מוצעים לנו כאן, אם כן, שני כיוונים שאפשר לגשש בהם במקרה שיש חוויה של זרות בין תשוקות שונות שאני חווה בו זמנית. ראשית, אפשר לבדוק את האפשרות שאני מרגישה, ואולי שתינו מרגישות יחד, תשוקה שהיא לא של אף אחת מאיתנו, אלא של התרבות ששתינו חיות בה, ושהיא בעצם לא רלוונטית להתרחשות המסוימת שקורית בינינו כרגע. לאחר מכן אפשר לנסות להשתחרר ממנה דרך הזיהוי שלה כלא-באמת-שלי, או לא-באמת-שלנו. זה מהלך שחשוב לעשות בעדינות – לא להניח מראש איזו מבין התשוקות הסותרות שנחוות כרגע היא הלא-שייכת, ולא להניח שהבחנה שהיתה שימושית בעבר בהכרח תהיה שימושית גם עכשיו, אלא לבדוק מה מרגיש מיטיב כרגע. הכיוון האפשרי השני הוא לבדוק האם “נדבקתי” בתשוקה של בן הזוג שלי, שמתנגשת עם התשוקה שלי-עצמי, וגם זה מקרה עדין. ברור שהתשוקות של בן הזוג שלי ישפיעו ללא הרף על התשוקות שלי באינספור דרכים, ולא הייתי רוצה שיהיה אחרת; יתר על כן, לפעמים אני אשתוקק במפורש להגשים את התשוקה שלו או לגרום לו עונג. ואני רוצה ללמוד להבחין בין המקרה הזה לבין המקרה שבו עדיף לפרש את המצב כאילו “נדבקתי” בתשוקה שלו והיא פועלת בתוכי למרות שהיא לא-שלי, ולכן לנסות להשתחרר ממנה, להחזיר אותה אליו. דרך טובה ופשוטה לעשות את זה היא לדמיין שנסיבות חיצוניות כופות עלינו להפסיק את מה שאנחנו עושות, ולשאול את עצמי האם מה שארגיש אז יהיה אכזבה או הקלה.

יש פה הרבה ניואנסים, דקויות ומורכבויות. בלתי אפשרי לא לטעות לפעמים, לא לפגוע או להיפגע לפעמים. אבל אם ובמידה שאנחנו מחויבות להתכוונות היסודית ולהתכוונויות הנוספות שנגזרות ממנה, המידה שבה נטעה, נפגע וניפגע תהיה כנראה מוגבלת יחסית, ובפרט, מחוץ לטווח הסכנה של האפשרות לנזק הרסני וארוך טווח. ובאופן משלים, יכול להיפתח בפנינו טווח חדש של טוב, של אפשרויות, של מימדים עדינים ועזים של גילוי, שלא יהיו זמינים לנו אחרת.

}{

כשעושות מין ככה, הוא דבר חי שקורה עכשיו, לא הוצאה לפועל של תסריט. והוא יכול להיות לא בערך אלא ממש, “הדבר האמיתי” לא רק באירועי שיא אלא ביומיום. נפתחת אפשרות להרמוניזציה בין חלקי חוויה שבדרך כלל הם מנותקים, ודרכה האפשרות לחוויות חדשות של טוב, לא רק טוב שטוח של “יותר”. כל זה יכול להמשיך להיפתח ולהעמיק לאורך שנים רבות. ודרך ההיפתחות הזאת, יכולות להיפתח לפנינו תפיסות וחוויות חדשות שנוגעות בעומק החוויה שלנו, לא רק ביחס למין, אלא ביחס לפלא הקיום כולו. הכתיבה של הפוסט הזה התארכה מהצפוי, ולכן אגע בהן כאן רק בחטף, אבל אולי זו גם הדרך הכי טובה לגעת בהן.

נפתחת תפיסה וחוויה חדשה, שכבר נגענו בה, לגבי עצם טיבה של התשוקה. לא רק שאין דרך אחת שבה היא חייבת להתגשם, היא לא יכולה להתגשם. היא אינסופית. זה הטבע שלה. החיים חייבים להיגמר במוות ואנחנו רגילים להיות מתוסכלים מזה, ואילו התשוקה, להפך, לא יכולה להתכלות, וגם מזה אנחנו רגילים להיות מתוסכלים. החוויות האלו יכולות להשתנות בעדינות עם הזמן.

נפתח בפנינו היופי לאין גבול של מין כדיאלוג עמוק ורב-מימדי בין סובייקטים. דרכה יכולה להיפתח  חוויה חדשה של מה זה סובייקטיביות, שהיא שונה מאוד מזו שהתרבות שלנו רגילה לקדם – של סובייקטיביות כקשורה במהותה, מתכוננת על ידי, המפגש עם גילומים אחרים של סובייקטיביות, ולא על ידי הפעולה, הבעלות או השליטה על אובייקט.

נפתחת חוויה של אינסופיות. רצונות מעמיקים וחדשים מתגלים כל הזמן, ומתברר שאפשר להמציא כל פעם עוד ומחדש, שהמין שאנחנו עושות לא צריך להפוך להיות קיצוני יותר כל הזמן, או “יותר” בצורה חיצונית אחרת כלשהי, כדי שלא תהיה סטגנציה. נפתחת האפשרות לעשות מין כמדיטציה, מין כפעולה קדושה, לא בהכרח דרך טקסים ומושגים שכבר קיימים איפשהו (אם כי גם זה כמובן אפשרי). התפיסה של מי אני, מי האחרת, מה זה מין, מהו הגוף, מה זו תשוקה, יכולה להמשיך ולהתרחב, הלאה והלאה, פנימה ופנימה, ללא גבול.