שיר הארץ הנפרשת

Walt Whitman, A Song of the Rolling Earth

1

שיר הארץ הנפרשת, והמילים בהתאם,

האם חשבת שאלו המילים, השורות הישרות הללו?

העיקולים, הזוויות, הנקודות הללו?

לא, אלו לא המילים, המילים הממשיות הן באדמה ובים,

הן באוויר, הן בך.

האם חשבת שאלו המילים, הצלילים המתוקים האלו

מפיות החברים שלך?

לא, המילים האמיתיות מתוקות מהם.

גופים אנושיים הם מילים, המוני מילים,

(בשירים הטובים ביותר שב ומופיע הגוף, הגברי או הנשי, מעוצב להפליא, טבעי, עליז,

כל איבר רב-יכולת, פעיל, מקבל, בלי אשמה או צורך באשמה.)

אוויר, קרקע, מים, אש – אלו מילים,

אני עצמי מילה יחד איתם – האיכויות שלי מתערבבות בשלהם – שמי זר להם,

גם לו היה נאמר בשלושת אלפי שפות, מה היו אוויר, קרקע, מים, אש, יודעים על שמי?

נוכחות בריאה, מחווה ידידותית או מְצַוָוה, הן מילים, אמירות, משמעויות,

הכשפים שבעצם מראם של גברים ונשים מסוימים, גם הם אמירות ומשמעויות.

אוּמנות הנשמות מתרחשת דרך המילים הבלתי נשמעות של הארץ,

רבי אמן יודעים את מילות הארץ ומשתמשים בהן יותר מבמילים הנשמעות.

השתפרות – זו אחת ממילות הארץ,

הארץ לא מתעכבת ולא מזדרזת,

כל התכונות, הצמיחות, התוצאות, כמוסות בתוכה מרגע הקפיצה,

היא יפה לא רק למחצה, כל פגם, כל גבשושית, גלויים לא פחות מכל שלמות.

הארץ לא מסתירה, היא נדיבה מספיק,

אמיתות הארץ מחכות בהתמדה, גם הן לא מוסתרות במיוחד,

הן שלוות, מעודנות, הדפוס לא מסוגל להעביר אותן,

הן מוטמעות בכל הדברים, שמוסרים את עצמם ברצון,

מוסרים הלך רוח והזמנה, אני שב ואומר,

אני לא מדבר, אבל בלי לשומעני, מה טעם יהיה לך בי?

לשאת, להשתפר, בלי אלה מה הטעם בי?

הקשב! הקשיבי!

בדעתך לתת לפרי שלך להרקב שם בתוך עצמך?

לשבת ולהחנק שם?

הארץ לא מתווכחת,

אין בה פתוס, אין לה סידורים,

היא לא צורחת, מזדרזת, משכנעת, מאיימת, מבטיחה,

היא לא מבדילה הבדלות, אין לה כשלונות העולים על הדעת,

היא לא סוגרת כלום, לא מסרבת לכלום, לא חוסמת כלום,

מכל הכוחות, המצבים והדברים שלפניה, היא לא חוסמת כלום.

הארץ לא חושפת את עצמה ואף לא מסרבת לחשוף את עצמה, ועדיין יש לה, שם מתחת,

מתחת לקולות הגלויים, המקהלה הנישאה של הגיבורים, אנקת העבדים,

הפצרות אוהבים, קללות, השתנקויות של גוססים, צחוקם של צעירים, התמקחויות בשוק,

מתחת להם יש לה מילים שאינן מכזיבות לעולם.

עבור ילדיה, מילותיה של האם הגדולה הרהוטה והאילמת אינן מכזיבות לעולם,

המילים האמיתיות לא מכזיבות, כי התנועה לא מכזיבה והמחשבה לא מכזיבה,

גם היום והלילה לא מכזיבים, והמסע שאנחנו בעיצומו אינו מכזיב.

בקרב אינסוף האחיות,

בקרב הנשפים הנצחיים של האחיות,

בקרב האחיות הקרובות והרחוקות, הצעירות והמבוגרות,

האחות היפהפיה שאנחנו מכירים ממשיכה ורוקדת עם השאר.

בגבה הרחב לכל צופה,

במלוא קסמם של הנעורים ובמלוא הקסם השווה של הזקנה,

יושבת זו שגם אני אוהב עם כל השאר, יושבת בשלווה,

מחזיקה בידה מין מראה, בעוד עיניה מציצות הלאה ממנה,

מציצה בעודה יושבת, בלי להזמין, בלי לסרב,

מחזיקה במראה ללא לאות יום ולילה מול פניה שלה.

במבט מקרוב או במבט מרחוק,

העשרים-וארבע מופיעות בציבור כראוי מדי יום,

מתקדמות וחולפות כראוי, עם בת לוויה אחת או כמה,

ניבטות לא מתוך הבעותיהן שלהן, אלא מתוך אלו של מי שאיתן,

מתוך הבעות פניהם של ילדים או נשים או מן ההבעה הגברית,

מההבעות הפתוחות של החיות או מתוך דברים דוממים,

מהנוף או מהמים, או מהחיזיון שאין מושלו של הרקיע,

מן ההבעות שלי ושלך, ששבות אליהן בנאמנות,

כל יום מופיעות בציבור בלי להכזיב, אך לעולם לא עם אותה בת לוויה פעמיים.

השלוש מאות שישים וחמישה מתקדמים סביב השמש,

מקבלים הכל, מרגיעים, תומכים, הולכים בעקבות הראשון בשלוש מאות שישים וחמישה היסטים, בטוחים ונחוצים כמוהם.

מועדת בהתמדה הלאה, בלי פחד,

בפני שמש, סערה, קור, חום, לנצח ניצבת, נושאת, חולפת,

את הגשמת הנשמה ואת נחישותה יורשת עדיין,

עדיין נכנסת ומחלקת את הריק הנוזלי שמסביב ומקדימה,

בלי להיתקע, בלי להטיל עוגן, בלי להיתקל בסלע,

זריזה, מרוצה, שמחה בחלקה, לא אבלה, דבר לא מאבדת,

לכל מסוגלת, ומוכנה לתת דין וחשבון דקדקני בכל רגע,

הספינה השמימית חוצה את ים השמיים.

2

בשבילך! התנועה והמחשבה הן במיוחד בשבילך,

הספינה השמימית חוצה את ים השמיים בשבילך.

בשבילך! אתה מי שעבורו, אַת מי שעבורה, הארץ מוצקה ונוזלית,

אתה מי שעבורו, אַת מי שעבורה, תלויים השמש והירח בשמיים,

העבר וההווה לא נועדו לאף אחד יותר מאשר לך,

הנצח לא נועד לאף אחד יותר מאשר לך.

כל גבר הוא לעצמו, וכל אישה היא לעצמה, המילה של העבר וההווה, ומילת האמת של הנצח;

אף אחד לא יכול לרכוש עבור אחר – אף לא אחד,

אף אחד לא יכול לגדול עבור אחר – אף לא אחד.

השיר הוא למי ששר אותו, וחוזר אליו יותר מכל,

ההוראה היא למורה, וחוזרת אליו יותר מכל,

הרצח הוא לרוצח, וחוזר אליו יותר מכל,

הגנבה היא לגנב, וחוזרת אליו יותר מכל,

האהבה היא לאוהב, וחוזרת אליו יותר מכל,

המתנה היא לנותן, וחוזרת אליו יותר מכל – בלי להכזיב לעולם,

הנאום הוא לנואם, המשחק הוא לשחקן ולשחקנית, לא לקהל,

ואף אדם לא מבין שום גדוּלה מלבד את זו שלו, או את זו שמצביעה על שלו.

3

אני נשבע, הארץ בלי ספק תהיה שלמה עבור מי שיהיה שלם או תהיה שלמה,

הארץ נותרת מרוטשת ושבורה רק עבור מי שנותר שבור ומרוטש, מי שנותרת שבורה ומרוטשת.

אני נשבע, אין גדוּלה או כוח שלא מחקים את אלו של הארץ,

שום תיאוריה משום סוג לא יכולה להתקיים בלי לתֵַקֵּף את התיאוריה של הארץ,

לשום פוליטיקה, שירה, דת, התנהגות, או מה שלא יהיה, אין חשיבות,

אלא אם היא משתווה להדר שפעתה של הארץ,

אלא אם היא עומדת נוכח הדיוק, החיות, האי-משוא-פנים וההגינות של הארץ.

אני נשבע, אני מתחיל לייחס רק מעט ערך, אם בכלל, למילים הנשמעות,

הכל נמזג לעבר הצגת המשמעויות שלא נאמרו של הארץ,

לעבר זה ששר את השירים של הגוף ושל אמיתות הארץ,

לעבר זה שמחבר את מילוני המילים שהדפוס לא יכול לגעת בהן.

אני נשבע, אני רואה מה טוב יותר מאשר לספר את המיטב:

תמיד להותיר את המיטב בלי לספרו.

כשאני מנסה לספר את המיטב מתברר לי שאיני יכול,

לשוני מועדת על ציריה,

נשימתי מסרבת לציית לאיבריה,

אני הופך לאיש אילם.

בכל מקרה אי אפשר לספר את המיטב של הארץ, הכל וכל דבר הוא המיטב,

זה לא מה שציפית לו, זה זול יותר, קל יותר, קרוב יותר,

הדברים לא מסולקים מהמקומות שהיו להם קודם,

הארץ חיובית וישירה ממש כמו קודם,

עובדות, דתות, שיפורים, פוליטיקה, מסחר, הם ממשיים כמו קודם,

אבל גם הנשמה היא ממשית, גם היא חיובית וישירה,

שום היגיון, שום הוכחה לא ביססו אותה,

צמיחה שאין להכחישה ביססה אותה.

4

כל אלה הם כדי להדהד את קולות הנשמות וביטויי הנשמות,

(לולא הדהדו את ביטויי הנשמות, מה היו אז?

לולא התייחסו אליך במיוחד, מה היו אז?)

אני נשבע, לעולם לא יהיה חלקי עוד באמונה שמספרת את המיטב,

חלקי יהיה באמונה שמותירה את המיטב בלי לספרו.

המשיכו לומר, האומרים! המשיכו לשיר, השרים!

חפרו! עצבו! ערמו את מילות הארץ!

המשיכו לעבוד, דור אחר דור, דבר אינו אובד,

אולי יהא עליו לחכות זמן רב, אבל בלי ספק יימצא לו שימוש,

כשכל החומרים יהיו ערוכים ומוכנים, הבנאים יופיעו.

אני נשבע לך, הבנאים לא יכזיבו, הם יופיעו,

אני נשבע לך, הם יבינו אותך ויצדיקו אותך,

הגדול מכולם יהיה זה המיטיב מכל להכירך, ומקיף הכל ונאמן לך,

הוא וכל השאר לא ישכחו אותך, הם יתפסו שאינך אפילו כהוא זה פָּחוֹת מהם,

מלוא תהילתך תהיה בהם.