צ’יט בחיים האמיתיים

שלוש שנים אחרי שהפסקתי לגמרי להוריד שערות גוף, כתבתי בהתרגשות בבלוג השיתופי יחסי מין על האופן שבו הבחירה הזאת, שהפחידה אותי לפני כן ונראתה לי קשה, דווקא סילקה לגמרי תחום שלם של קושי מחיי: היחס לגוף כסובל מפגם קדמון שצריך לתקן אותו כל הזמן, לחוש לגביו חסרת ביטחון כל הזמן. כמו צ’יט של משחקי מחשב, רק בחיים האמיתיים.

במבט לאחור, שש שנים אחר כך, אני יכולה להוסיף שהצ’יט היה עוד הרבה יותר שווה ממה שידעתי מלכתחילה. מרגע שפתחתי את השער הזה, המשכתי לגלות בהדרגה עוד ועוד אופנים שבהם הגוף הנשי הוא לא רק לא-פגום אלא בעל אינסוף צורות של כוח ויכולת, לא רק לא-מקור-לחוסר-ביטחון אלא מקור לביטחון.

 

כשההורים שלי התקינו לראשונה אינטרנט, הייתי בערך בת שתים עשרה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש באלטה ויסטה את הצ’יטים השווים לכל משחקי המחשב האהובים עליי. החודש שאחר כך היה חודש של אושר מתמשך, אבל מלווה כל הזמן במחשבה: איזה באסה שבחיים האמיתיים אין קודים סודיים כאלו, שאם רק תגלי אותם ותשתמשי בהם, המשחק יהפוך פתאום להיות הרבה יותר קל.

אז זהו, שלפעמים יש.

הפוסט הזה, שנולד בעקבות הפוסט של רוני, מספר על צ’יט-בחיים-האמיתיים שגיליתי לפני שלוש שנים בערך: להפסיק לגמרי להוריד שערות גוף.

*

נדמה לי שהסיבה המרכזית שבגללה רוב הנשים פוסלות כמעט מיד את האפשרות לא-להוריד-שערות, בכל פעם שהיא עולה על דעתן, היא שהורדת שערות נראית כמו דרך הפעולה שהיא הכי ‘לא לעשות עניין’, ואילו להפסיק להוריד זה להפוך את השערות ל’כן עניין’, משהו שצריך כל הזמן להתמודד איתו ולהתעסק איתו, שמושך כל הזמן תשומת לב, שמכניס אותך לעמדה של התרסה תמידית נגד העולם והקונבנציות החברתיות. רוב הנשים מחליטות החלטה הגיונית, שזה לא משהו ששווה להן להיאבק עליו.

אבל בעצם, ההיפך הגמור הוא הנכון: ברגע שאת מפסיקה להוריד שערות, את מגלה עד כמה שערות הגוף שלך היו ‘כן עניין’ מבחינתך לפני כן; ואחרי עוד זמן מה, הן נהפכות, לראשונה מזה שנים, להיות ‘לא עניין’ מבחינתך. ככה, לפחות, זה היה בשבילי.

כשהתחלתי להוריד שערות בגיל ההתבגרות זה היה אחרי תקופה של מבוכה, שבה היה נדמה לי שאולי אני כבר צריכה, אבל לא הייתי בטוחה, ולא ידעתי איך, והתביישתי לשאול; היה לפחות קיץ אחד שלם שהסתובבתי במכנסיים ארוכים כי כבר לא הרגשתי נוח אבל עוד לא הורדתי. בשנים שאחר כך, אחרי שלמדתי להוריד שערות וזה הפך לשגרה, הרבה מהמבוכה הראשונית הזאת כמובן נעלמה, אבל משהו ממנה נשאר. תמיד הייתי מסתובבת חלקים ניכרים מהזמן כשאני ‘צריכה להוריד’, הולכת חלק מהקיץ עם מכנסיים ארוכים, מוותרת מדי פעם על הזמנה ספונטנית ללכת לים כי בדיוק יש לי שערות וכו’. זה לא היה עניין מרכזי בחיי אבל זה היה משהו מציק-במידת-מה לעתים די תכופות. אני זוכרת את ההרגשה של להוריד את השערות – הייתי מורידה עם קרם – ואת הרגשת ההקלה ברגע שבו הקרם יורד ומתגלה הרגל החלקה: סוף סוף אני כמו שאני אמורה להיות, כמו שאני ‘באמת’, הגוף האמיתי שלי מתגלה מתחת לשערות האלו שנטפלות אליו. אבל רוב שאר הזמן, מיומיים-שלושה אחר כך שהשערות מתחילות לבצבץ, הייתי מסתובבת עם הרגשה שהגוף שלי הוא לא כמו שהוא ‘אמור’ להיות. שהגוף זה משהו שצריך כל הזמן להילחם בו ולהחזיר אותו לתיקנו כדי שיהיה מה שהוא אמור להיות.

*

כשהפסקתי להוריד שערות הייתי בהתחלה בדיסוננס עם עצמי; הרגשתי מוזרה ומכוערת, רציתי לתקן את הגוף שלי בחזרה. אבל ההרגשה הזאת עברה אחרי חודשיים בערך. אני לא מתכוונת שהגעתי לתובנות פמיניסטיות חדשות – את כל הנימוקים בעד ונגד ידעתי עוד לפני כן, הדעות שלי לא השתנו. מה שעבר אחרי חודשיים זה ההרגשה הפנימית, המוטמעת בגוף, ששערות הן משהו מכוער או לא נורמלי שצריך להתבייש בו. ואז לראשונה בחיי התחלתי להסתובב בעולם בלי הרגשה שאני צריכה להוריד שערות ובלי ששיער הגוף שלי יהיה עניין מבחינתי. ככה זה עד היום. אני מרגישה לגמרי בנוח עם שערות הגוף ולמעשה בחורות בלי שיער נראות לי קצת מוזר. אני יודעת שכלתנית שהנורמה הרווחת הפוכה אבל מבחינתי האישית זה השתנה לגמרי.

והעניין הוא שבניגוד למה שהיה אפשר לצפות, החברה מסביבי לא מענישה אותי על החריגה הזאת מהנורמה, לא מכריחה אותי להתעמת עם האי-קונבנציונליות של הבחירה שעשיתי. אין תשומת לב שלילית, אין הערות, גברים לא נמשכים אלי פחות. מדי פעם יצא ששאלו אותי אחרי סקס מה הקטע עם השערות ועניתי תקציר של הפוסט הזה וזה היה סבבה. בפעמים אחרות חברות שואלות על השערות ואני מנסה לשכנע אותן להפסיק להוריד אבל הן בדרך כלל לא משתכנעות, הן חושבות שהן ירגישו לא בנוח ויהיו מודעות כל הזמן לשערות שלהן. אבל לי, כאמור, קרה להפך.

כמובן, אין לי ספק שיש הרבה אנשים שחושבים שזה מוזר ולא אומרים לי (אני זוכרת איך אני הסתכלתי על הבחורה הראשונה שפגשתי שלא הורידה שערות, ואיך התפלאתי מכך שהיא לא מבינה שהשערות בבית שחי שלה זה כל מה שכל מי שמסתכל עליה רואה), אבל אם פעם המחשבה שחושבים עלי משהו שאני לא יודעת היתה מפחידה אותי, היום היא כבר לא. אולי גם בגלל השערות וגם מסיבות אחרות. מה שחשוב הוא שלקחתי לעצמי את הזכות להתנהג לפי נורמה אחרת והעולם בסביבתי המיידית מתנהג אלי לפי הנורמה שעליה החלטתי.

בקיצור, יש כאן צ’יט. צריך רק להשתמש בו. יש נורמה להוריד שיער, ואת מאמינה שאת צריכה לציית לה כי אם לא אז אחרים יענישו אותך ואת תענישי את עצמך. ובהתחלה זה אכן ככה. אבל אחרי קצת זמן, את מפסיקה להעניש את עצמך, כי האידיאולוגיה המופנמת-לתוך-הגוף פשוט מתחלפת עם התחלפות הפרקטיקה. ואם את לא מענישה את עצמך, אחרים לא מענישים אותך.

*

זה אותו דבר לגבי הגוף בכלל. התפיסה שאיתה אנחנו גדלות היא שהגוף שלנו הוא משהו שיכול להיות גוף נשי יפה, ‘נכון’, וזה יהיה נפלא אם הוא יהיה כך, אבל בשביל זה צריך כל הזמן להיאבק איתו ולהביא אותו לזה, כי מה שהגוף הוא מעצמו זה לא מה שהוא אמור להיות. עבור רוב הנשים הגוף הוא שצריך להיאבק איתו, להשיל את העודף (של השערות, של המשקל), או לחשוף את היתרונות הלא-גלויים (באיפור, בגדים) בשביל להפוך לחיצוני איזשהו פוטנציאל סמוי ליופי נשי, שיוכל להתממש אם תיאבקי על זה כל הזמן. אבל החברה לא באמת מתנהלת לפי הנורמה שהיא מכריזה עליה. נכון שבחורות שנראות בדיוק לפי אידיאל היופי הנשי מהפרסומות יזכו בפידבק חברתי חיובי אוטומטי, ובחורות שחורגות מהאידיאל הזה הרבה יותר מהממוצע אכן צריכות להיאבק כדי להצליח להיחשב כ’נראות טוב’; אבל עבור רוב הנשים, המידה שבה הן נחשבות על ידי סביבתן כיפות תואמת את המידה שבה הן מתנהגות כאילו הן יפות, הרבה יותר מאשר את מידת המכנסיים שלהן.

כמובן, באופן כללי להצליח מבחינה חברתית זה בתשעים אחוז ביטחון עצמי: אם את בטוחה בעצמך את תקבלי כל הזמן פידבק שיחזק את הביטחון שלך, ואם את לא בטוחה בעצמך את תקבלי פידבק שיחזק את חוסר הביטחון. זו קלישאה של אתרי כך-תתחיל-עם-בחורות, אבל היא אכן נכונה. אבל לדעת שהיא נכונה לא מספיק; ובניגוד למה שכתוב באתרי כך-תתחיל-עם-בחורות, גם אי אפשר פשוט להתחיל להפגין ביטחון עצמי שאת לא מרגישה (לפחות אני מעולם לא יכולתי). כך שאם לא גדלת עם ביטחון עצמי עמוק, ודי מעט נשים גדלות עם ביטחון עצמי עמוק לגבי הגוף שלהן, צריך איכשהו למשוך את עצמך החוצה, כמו הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו מתוך הביצה, ולרכוש את הביטחון הזה בדרך עקיפין כלשהי. להפסיק להוריד שערות היתה מבחינתי דרך עקיפין להתחיל להרגיש ביטחון לגבי הגוף שלי, וקצת גם לגבי החיים בכלל. כדאי לכן לנסות את זה בבית.