מחסן מילים, האתר של קרן שפי

9/11/2016

התעוררתי מוקדם ונזכרתי שכבר יש באינטרנט תוצאות מהבחירות בארצות הברית, אבל חזרתי לישון וחלמתי שאני מתחבקת עם גבר גדול עם שיער ארוך. אלו שתי התכונות הפיזיות היחידות שאני נמשכת אליהן בפני עצמן, ולא רק כחלק מהמכלול החדפעמי שהוא אדם ספציפי – גוף גדול פיזית, שיער ארוך. והחיבוק עם הגבר הגדול עם השיער הארוך שבחלום היה מאוד נעים. היתה בו את כל הנעימות שיכולה להיות במגע. נשארתי בתוכו הרבה זמן ותוך כדי כך חשבתי את רואה, הנה זה ישנו, יהיו לך עוד הרבה כאלו, אין מחסור.

התעוררתי ושוב נזכרתי שיש תוצאות לבחירות בארצות הברית. השעה היתה תשע והרחוב היה שקט לגמרי, והנחתי משום מה שזה אומר שהתוצאות הן התוצאות הצפויות וקלינטון ניצחה. קמתי ופתחתי את המחשב והכותרת באתר הסי.אן.אן היתה Trump Surges. בפייסבוק שלי עוד לא היה על זה כלום. בטוויטר בחורה מצחיקה ודכאונית שאני אוהבת לקרוא כתבה סדרה של ציוצים על איך זה גורם לה להבין כמה היה מפגר מצידה לחשוב שב 2016 נשים הן כבר בני-אדם. הבנתי שגם אני מרגישה בערך ככה. זה היה הדבר השני שהרגשתי, הראשון היה מעין תחושת אפוקליפסה וחוסר אונים בלתי אישית, שהיא בכל זאת גם אישית, אבל פחות מההרגשה השניה. אבל גם השניה, מול כל הטווח האפשרי של הפתעות רעות שמלמדות אותך שלהיות אישה ב 2016 זה יותר חרא ממה שחשבת, בהחלט היתה יחסית בלתי אישית, בהרבה מובנים לא בעיה שלי. אני יכולה לבחור שזו תהיה לא בעיה שלי, לפחות לעת עתה. חזרתי למיטה ונשכבתי לחצי שעה של מדיטציה. כשקמתי הכותרת בסי.אן.אן היתה It’s Trump ובפייסבוק כבר היו הפוסטים הצפויים.

הכנתי ארוחת בוקר וכתבתי רשימת משימות להיום. היו שש משימות ואחת כבר עשיתי כששטפתי כלים לפני האוכל. אחרי שאכלתי התחלתי לעשות את האחרות בסדר קושי עולה. אף אחת מהן לא היתה באמת קשה, אבל יש לי חרדה מסויימת מסידורים, שעוצמתה תלויה גם בטיב הסידור וגם בנסיבות החיצוניות והפנימיות. הפעם הייתי בשוונג, הצלחתי את המשימה השניה והשלישית יחד. את הרביעית הצלחתי בערך – האוסטאופת לא ענה, אבל המשימה היתה להתקשר והתקשרתי, וגם שלחתי סמס. החמישית היתה לשלם חשבון מים לדירה שעזבתי ודוחות חניה, ולא רק שהצלחתי אלא שהיו פחות דוחות ממה שחשבתי שיהיו, ואף אחד מהם לא עם החמישים אחוז ריבית איחורים שציפיתי לה. מרוב שהייתי בשוונג אפילו שקעתי במשימה שלא היתה ברשימה, להיכנס לחשבון בנק שלי ולהבין על מה כל הכסף שאני מרוויחה מתבזבז למרות שאני עובדת בשישים אחוז משרה בהייטק וכבר לא מפרנסת אף אחד חוץ מעצמי. לא היו תגליות גדולות. לגור לבד בתל אביב זה יקר, להחזיק אוטו ישן זה יקר, לאכול בחוץ כל יום בחמישים או מאה שקל, בגלל שככה עושים אצלנו בעבודה בהפסקות צהריים והתרגלתי, זה גם יקר. סגרתי את המחשב ועישנתי סיגריה וקראתי קצת, נחה לפני המשימה השישית.

המשימה השישית היתה ללכת לחברת חשמל. חברת חשמל לא הסכימו לסגור את החוזה כשעזבתי את הדירה שעזבתי. זו היתה דירה עם בעל בית בעייתי שגרתי בה בהתחלה עם בן זוג בעייתי ואחר כך לבד, והיתה לה חצר ענקית עם המון פוטנציאל שכל הזמן היה לי ברשימת הסידורים לטפח אותה יותר, ושכנים סמוכים מאוד משני הצדדים שלפעמים הייתי שומעת רבים, בדרך כלל לא בלילה, ולפעמים התעניינו בחיי ואיחלו לי למצוא את הזיווג שלי. זה נגע לליבי וחייכתי ואמרתי תודה ושבת שלום והשתדלתי לא להביא גברים הביתה, ורק כשהצלחתי לעזוב את הדירה הזאת סוף סוף הבנתי כמה מכביד זה היה, לגור שם שנה וחודשיים תחת נוכחותם הערטילאית של כל הגברים האלו, אקס, בעל בית, שכנים. שמחתי לעזוב וחשבתי שאסגור את החשבונות האחרונים מהר. אבל יש לי כאמור חרדה מסידורים, וגם היה את הסיבוך הזה עם חברת חשמל: כשהבחורה החמודה שהיא ובן זוגה הבעייתי החליפו אותי בדירה ניסתה להחליף אצלם חוזה, אמרו לה שיש חשד לגניבת חשמל והיא חייבת לבוא אליהם אישית, וכשבאה אליהם אישית אמרו לה שדווקא אני צריכה להתקשר אליהם, וכשהשגתי אותם בטלפון הפקידה אמרה לי שאני חייבת לבוא אליהם אישית. הנחתי שזה לא קשור אלי אלא לבעל הבית, היה משהו כשגרתי שם עם המתח שהיה יותר גבוה ממה שמותר, אבל הפקידה בטלפון לא ידעה כלום חוץ מזה שאני חייבת לבוא אליהם אישית. ידעתי שהם פתוחים עד שתיים וחצי ובסביבות אחת לקחתי מחברת ועיפרון וספר, אבל לא את הסיגריות, ויצאתי.

היתה הליכה יפה. צהריים, תחילת חורף. הלכתי לחברת חשמל ברחוב החשמל והתברר שהקבלת קהל לא שם אז הלכתי ליד אליהו וזה כן היה שם. מלא אנשים מילאו את הכיסאות מחוץ לקבלה ואת המדרגות שהובילו אל הכיסאות. איש זקן שהיה ממונה על המכונה של המספרים שאל אותי מה אני צריכה ונתן לי מספר. זה היה 142. המספר שהיה בפנים היה 95. היו גם תורים של 300 ומשהו, ושל 700 ומשהו, והמספרים בהם זזו, אבל לא היה לגמרי ברור מי נכנסים אליהם. ישבתי על המדרגות והתחלתי לכתוב במחברת את הסיפור על אתמול. במשך רבע שעה המספר לא התחלף מ 95. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני לחכות, השעה היתה שתיים והיו סביבי אנשים שאמרו שהם שם מאחת עשרה וחצי. אבל היה לי נעים בצורה מוזרה לשבת שם על המדרגה. זו היתה נעימות קצת קשה לתיאור, לא בדיוק הרגשה שאין לי מקום יותר טוב להיות בו, אלא יותר שאין מקום אחר שאני יכולה להיות בו, ישנו רק המקום הזה, והמקום הזה לא יכול להיות אחר ממה שהוא עכשיו, ואין שום אפשרות חוץ מאשר לשבת על המדרגה שלי בתחושת הנעימות המוזרה הזאת עד שיגיע תורי לבצע את המשימה השישית, ואין שום אפשרות אלא שתורי יגיע מתישהו, גם אם יש לפני חמישים מספרים וכבר רבע שעה לא התחלף מספר.

שאר האנשים בתור נראו בהלך רוח די דומה. היו שם בערך שלושים אנשים, מתוכם אני זוכרת – בואי נראה – בחור רוסי רזה עם קוקו וזקן, קצת היפסטר, ולידו בחורה רזה שבסוף התברר שהיא לא איתו, בחור ערבי שעמד כל הזמן ליד הכניסה, שהזקן ששמר על המכונה של המספרים שמר גם עליה, גבר מזרחי מבוגר ורזה שישב במדרגה מעלי ובאיזשהו שלב קם והלך בלי ששמתי לב, אישה אשכנזייה זקנה עם קול מתוק וילדותי ואישה אתיופית שמנמנה בגילי בערך שישבו בכיסאות שמעל למדרגה שלו, וזוג נאה ונטול מוצא מוגדר בסוף שנות העשרים לחייהם שעמדו כמו פרסומת למשכנתא בתחתית המדרגות. זה המדגם המייצג שאני זוכרת. היה גם בחור רוסי אחר, עם פנים קצת נפוחים ובערך בגילי, שישב מדרגה מתחתי עם חבר שבא לעזור לו ונתן לחבר הרצאה על איך הוא עושה כסף. הוא התחיל לעשות כסף באיזשהי עיסקה בקרואטיה. יותר מזה לא הקשבתי, למרות שחשבתי שזה יהיה טוב לסיפור של היום אם אני כן אקשיב, אבל לא התחשק לי להקשיב. במקום זה כתבתי במחברת את הסיפור של אתמול.

אחרי אולי עשרים דקות שמספר 95 היה בפנים, המכונה קראה פתאום למספר 101, שלא היה, ואז ל 102, 103, 105. אחר כך התברר שמספר 101 כן שם אבל היא מחכה למטה והיתה בקהל התרגשות. היה דיבור על מעלית. לא ראיתי מעלית אבל אולי היתה מעלית פנימית ואולי היא עלתה בה. מאותו רגע המספרים המשיכו לזוז, מחוללים מעלה-מטה באופן משמח שנראה נטול חוקיות אבל מלא חן ובסך הכל אופטימי. הם קפצו הרבה כל פעם, ואז האיש שעמד ליד המכונה צעק בקול חלק מהמספרים הקודמים, אבל לא את כולם, וחלק מהאנשים היו שם ונכנסו, ומדי פעם הוא צעק דווקא את המספרים הבאים והיה צריך לענות לו כדי שידע שאת שם.

סיימתי עם המחברת והוצאתי את הספר שהבאתי איתי, “אושר” של עוזי וייל. זה ספר שאני מאוד אוהבת וקוראת שוב פעם בכמה שנים. חלק מהסיפורים בו אני זוכרת היטב וחלק בכלל לא. הייתי כבר לקראת הסוף וקראתי לאט.

בשתיים וחצי סגרו את הדלתות של הבניין והקהל התחיל להתמעט. אחר כך היה שלוש, ואז שלוש וחצי. מדי פעם גאה מהתור איזה גל של רגש קולקטיבי, התמרמרות שלפעמים הופנתה כלפי חברת חשמל, ולפעמים הפכה באופן אקראי לאגרסיביות קיבוצית כלפי מישהו שאיחר לתור שלו או ניסה כביכול להידחף, ובפעמים אחרות לתחושת שותפות רגעית בין שני אנשים או יותר – היה לי רגע מהסוג השני עם הבחור הרוסי שעשה כסף בקרואטיה. אבל כל הגלים האלו שככו מהר לתוך השלווה, או הסבלנות, או התשישות, או האדישות, או קבלת המציאות כמו שהיא, או מה שזה לא היה ששרה שם על החדר. הגבר המזרחי המבוגר במדרגה שמעלי שמע כל מיני דברים בטלפון שלו ובאיזשהו שלב, קצת לפני שנעלם, הוא שמע בו מוזיקת חלילים יפה, מוזרה. עוזי וייל, בספר שלי, שאל את הקורא בלשון זכר אם עכשיו, כשהוא קורא את השורות האלו, הוא חי או מת. קמתי מהמדרגה שלי לשירותים, וכשחזרתי עליתי את כל המדרגות והתיישבתי על אחד הכיסאות שהתפנו בינתיים.

קצת אחרי שסיימתי את הספר והתחלתי תשבץ מהעיתון, נשארו כבר די מעט אנשים בתור, יצאה פתאום מהקבלת קהל אישה דתיה צעירה ושאלה אם כולם פה לפריסות. רק אני לא הייתי לפריסות, והיא שלפה אותי מהתור ולקחה אותי פנימה, ואמרה לי שכן, היא יכולה להעביר את החוזה, זה לא קשור אלי, אבל הבעל בית צריך לבוא אליהם לטפל בעניין ההוא עם המתח הגבוה. התקשרתי לדיירת החדשה והעברנו את החוזה. הפקידה אמרה לי, “איך שלפתי אותך מהתור, אה?” וזה באמת היה משמח, וקצת לא נעים, למרות שבעצם זה לא שינה הרבה, הבחור הרוסי שעשה כסף בקרואטיה נכנס רגע אחרי. אמרתי “כן, וואו, איך הופעת שם פתאום כמו, כמו מלאך.” היא צחקה ואמרה “סיעתא דשמיא. זה אומר בעזרת השמיים.”

“אל תגזימי, אני יודעת מה זה סיעתא דשמיא.”

“אי אפשר לדעת, תתפלאי, לא כולם יודעים.”

בדרך החוצה התקשרתי לבעל הבית. הוא לא ענה. לא היה אכפת לי, הייתי שמחה שניצחתי וסיימתי את כל הסידורים. היה אולי ארבע אחר צהריים, די קר, והשמיים היו אביכים, וצהובים-חזקים של ערב. הלכתי לעבר המחלף בדרך שלא הכרתי, מן ספק-רחוב בשולי יד אליהו שעוקב מלמעלה אחרי העיקול של האיילון. מלמטה נסעו באיטיות המכוניות בפקקים הראשונים של הדרך חזרה מהעבודה, ובשמיים עמד האור הצהוב, החזק הזה.

עליתי על הגשר וחיכיתי ברמזור. לידי בכביש, בנתיב הרחוק ממני, ישב במכונית גבר יפה עד כאב, יופי גברי עוצר נשימה, עם שיער שחור ארוך. נעצתי בו מבט בהיחבא והוא תפס אותי מסתכלת וחייך אלי. הוא היה עוד יותר יפה כשחייך. חייכתי חזרה אבל ישר נבהלתי וסובבתי את הראש והסתכלתי ישר קדימה ברמזור עד שהוא נהיה ירוק.

4 תגובות
  1. נעם
    נעם says:

    תענוג לקרוא.. כתיבה עשירה ורגישה וחדה וכנה ואמפטית שקולטת כמו חיישן מצבים במציאות הזאת ואת הדקויות והרבדים השונים שלהם וגם את הקלילות, הקסם והאנושיות. תודה רבה.

    הגב
  2. דוד
    דוד says:

    גם אני קראתי פעם ופעמיים ושלוש את “אושר” והוא היה אהוב עלי מאד. הכי אהבתי סיפור על כך שהוא יושב ליד פסל מודרני שכזה ומתאר תחושה של כבידה ותנועה אל ומהפסל. רציתי לזכור את היוצר ואת הפסל עצמו, רציתי להרגיש בגוף את שהוא תאר ואז בלב, אבל זה לא ממש קרה. החזרה לסיפור נתנה איזשהו כמיהה שלא התממשה.
    וגם פעם היה לי שער ארוך ויפה. היום הוא כבר דליל והתספורת הקצרה מתקשה להסתיר

    הגב
    • קרן
      קרן says:

      🙂
      אני לא זוכרת את הסיפור הזה. למעשה, עכשיו כשאני מנסה להיזכר עולה לי רק הסיפור היפה על חזי לסקלי והטלפון שמצלצל בדוכן השווארמה, ואני אפילו לא לגמרי בטוחה שהוא מ”אושר”. אבל זוכרת מאוד חזק את הצבע הזה של כמיהה בתור משהו שהספר מספר עליו ומעורר.
      (גם לי היה פעם שיער ארוך ויפה. היום הוא מגולח, אבל היד עדיין נשלחת מדי פעם להסיט הצידה את השיער שאיננו)

      הגב

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.