היומן הישן, 17.8.2006 | קטע מתוך “הלא בלתי אפשרי”

הוא ביטל, כמובן. ידעתי שיבטל הפעם. משהו בי כבר ניתח עד תום את הקצב הפנימי של הריקוד שלו, שברובד חיצוני יותר הוא כל-כך בלתי מובן לי: אני כמעט תמיד יודעת מראש האם הוא יבטל או לא. ואף על פי כן, כמעט מתוך נימוס, כאילו אני לא יודעת, אני מתמסרת עד תום גם להתרגשות וגם לחרדה, כך שהפעמים שבהן הוא מבטל מלאות ייסורים כנים, והפעמים שבהן אנחנו נפגשים הן תמיד בלתי צפויות.

כמו שלפעמים את מתעוררת פתאום ויודעת שהשעה שבע, למרות שהצלצול עוד לא נשמע, ואחרי רגע שאת שוכבת דומם ומשתאה על עצמך את לוקחת את השעון מהכוננית ורואה 6:59, ומול מבטך הדקה מתחלפת הוא מתחיל לצלצל: ישבתי והסתכלתי על המסך, ורק אז המספר שלו הבהב עליו, ורגע בעקבותיו הרעש. נשמתי עמוק פעם אחת ואז עניתי ואמרתי, “נסיך.” “נסיכה, יש לי חדשות רעות.” “כן.” “מאוד רציתי אבל איכשהו צצו יותר מדי דברים…” – או תירוץ אידיוטי אחר. לא ככה בדיוק הוא אומר את זה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור באמת את פני השטח שלו, הדיבור, הבעות הפנים, השתלשלות העניינים הישירה, תמיד מגיעה אל היומן דמות קצת קריקטורית יותר, או בפעמים אחרות, קצת יותר מיתית. “הכל בסדר, נסיך, הכל ממש בסדר, לא קרה שום דבר.” אחר כך ירד הערב. לא רוצה לכתוב על זה. העונש הגדול ביותר, אולי היחיד: שעות שאת חיה והיית מבכרת לא לחיות אותן, שעות מתות ושקופות נפרשות סביבך כמִדְבּר. ידעתי שהן יעברו רק כי הן עברו כבר כל כך הרבה פעמים לפני כן. זה העונש של התשוקה אל הבלתי אפשרי: לחיות את העדרו. התקשרתי אל מרים. “תינוקת, הוא הבריז לי.” “מה חדש?” “אני לא יודעת מה לעשות.” “לכי לתפוס זיון.” “איך זה יעזור? אם אין לחם מה הטעם לאכול פלסטיק?” וכו’. אחר כך בכל זאת יצאתי לסיבוב בשכונה. מתחת לפנסים הצהובים נעצתי מבטים כמו נערה בת שלוש עשרה בכל גבר נאה שעבר על פני, שיחקתי במי-יסיט-עיניים-ראשון וניצחתי פעם אחרי פעם, רק פעם אחת מישהו החזיר לי מבט יציב עד שחלפנו זה על פני זה, הד של הד של הד של ההתרגשות שבלהחזיק את מבטו של הנסיך, כאילו היו העיניים הזרות שני מחושים רחוקים של דמותו המצויה, כמו אלוהים, בכל.

ואז למחרת בעבודה, בחמש אחרי הצהריים, פתאום צלצול, “אני בעיר, נכנס לפגישה, יש לי קצת זמן אחריה.” הפעם הופתעתי באמת – אולי חשתי במעומעם את הקפיץ המתוח בקצה השיחה הקודמת, אבל לא עלה על דעתי שהמטוטלת תחזור כל כך מהר, הרי יותר מכל מתאפיין הקשר שלנו באיטיות הנוראה של התנועה מהאין ליש ובמהירות כבזק של התנועה מהיש לאין, אני לא חושבת שהיפוך כזה קרה אי פעם בעבר. “אני אבוא.” קבענו בית קפה וניתקנו. ניגשתי אל הראש צוות לומר שאני חייבת ללכת. הוא כעס, כמובן. “אי אפשר ככה מעכשיו לעכשיו.” “סשה דחילק, זו הזדמנות חד פעמית בשבילי, אני אסיים הכל מחר.” “מה זה הזדמנות חד פעמית, שום דבר הוא לא חד פעמי.” “מה עם המהפכה?” רצה אצלנו בדיחה שהוא קומוניסט. סשה חצי התרגז, חצי צחק: “במיוחד המהפכה.” “אני באמת חייבת ללכת.” “מחר עד אחת עשרה את צריכה לסיים את הכל.” כבר לא היה אכפת לי מה אני מבטיחה. האושר הפראי של הנסיעה באוטובוס, אני חיה עכשיו, עכשיו, בזמן המתוק הזה שכל ששת השבועות מאז הפגישה הקודמת ייחלתי אליו. וגם קצת פחד מסחרר, מה אם אאחר, מה אם הוא שוב יחמוק איכשהו מבין ידי.

אבל לא, הוא חיכה לי בבית הקפה, קם אלי, שמֵח כולו, שמֵחה כולי, שנינו לגמרי כאן ועכשיו, הם תמיד קצרים מדי הרגעים האלו, המבט הראשון, החיבוק הראשון, אי אפשר ללכוד בתודעה את פלא עובדת האינמגע נמסה לתוך עובדת המגע וכבר המגע נמס, הקסם של הרגע נמס לתוך הממשות הרגילה ואנחנו מתיישבים אל השולחן, מזמינים קפה. עכשיו מתפשטת שלווה שבלב הצימאון. אנחנו משיטים מילים ועיניים זה אל זה על פני השולחן.

“הלא בלתי אפשרי” הוא רומן על היחסים ההדדיים, המורכבים והזמניים תמיד בין החיים שלנו לבין הסיפורים שאנחנו מחברים עליהם, שמורכב מחמישה יומנים שכותבת אותה אישה לאורך עשרים שנה, ושיצא לאור ב2015 בהוצאת כתר ובעריכת שירה חדד. הקטע שלהלן הוא הפותח את הרומן: הרשומה הראשונה ביומן הראשון.  לקניית הרומן