15.5.18

אתמול בדרך לקבוצת המדיטציה הכביש היה חסום, הנהג אמר מי שלכיכר רבין תרדו כאן. ככה גיליתי שיש הופעה של נטע ברזילי בכיכר רבין, חגיגות הזכיה בארוויזיון. היו כבר לא מעט אנשים ברחובות, אוירה חגיגית, נרגשת.

המשכתי ברגל, הגעתי למדיטציה באיחור, שמחתי להגיע. בדיון שאחרי המדיטציה דיברנו על כעס, יש בו אנרגיה גדולה, השאלה היא איך לעבוד עם האנרגיה הזאת ככה שיהיה לנו חופש בחירה מה לעשות שיועיל.

כשנגמר הדיון ישבנו רוני ואני בתחנת האוטובוס מול הבניין של וואלה ניוז, בהיתי במברקים שרצו על החזית שלו. ככה גיליתי שצה"ל הרג עשרות אנשים ופצע יותר מאלף אנשים בהפגנה לא אלימה בעזה. יום של אסון בתוך חודשיים של אסון בתוך אסון בן עשרות שנים.

אני לא יודעת איך ליישב את שלוש המציאויות האלה. אני לא יודעת מה לעשות. הכאב, הזוועה, הכעס – איך לעבוד עם האנרגיה הזאת ושתועיל. אני לא יודעת מה לעשות.

אני מרגישה את האנרגיה הזאת קופאת בגוף ובנפש. תגובת הFreezing של הטראומה המשנית: קורה משהו נורא, הוא לא קורה לי אבל הוא קשור אלי, יש לי חלק בו, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להפסיק אותו.

הבעיה פה היא האנשים שנרצחים, נפגעים וחיים תחת כיבוש, דיכוי, רעב ואימה, לא הטראומה המשנית שלי. אני זוכרת את זה. אבל הטראומה המשנית שלי היא דבר שאני צריכה לעבוד איתו אם אני מקווה לעשות משהו בעולם, בהקשר הזה או בהקשר כלשהו.

טראומה עיקשת (אפי זיו): טראומה שהיא "תוצר של מציאות חברתית טראומטית מתמשכת".

אני חושבת שכל מי שאי פעם פגשתי, שמעתי או קראתי בארץ הזאת נמצאים בטראומה משנית עיקשת ביחס למצב הפוליטי, כולל הרוב היהודי הימני שמכחיש את זה בתוקף. בשערי ההכרה של כולנו מכה שוב ושוב, בכל אסון מקומי נוסף שקורה בתוך האסון המתמשך ושאנחנו שומעים עליו, העובדה שקורה משהו נורא שקשור אלי, שיש לי חלק בו, ואני לא יודעת מה לעשות כדי להפסיק אותו. וכולנו קופאים מול העובדה הזאת שוב ושוב. בכל מיני צורות שהן שונות על פני השטח, ובעומק לא כל כך שונות.

ההכחשה למשל היא ביטוי של הקיפאון של הטראומה המשנית. גם בהתגלמות של החגיגות בכיכר אתמול וגם בהתגלמויות אחרות: ההכחשה של לצעוק שהמשהו הנורא לא קורה, או לא נורא, או לא קשור אלינו, זו אשמתו של מישהו אחר; ההכחשה של להאנח שזה נורא ואז להמשיך בחיי היומיום. בדרכים שונות, כולנו מכחישים לפחות חלק מהזמן. ותוך כדי הכחשה ממשיכים לקחת חלק בלחולל את האסון שאנחנו קופאים מולו.

באוטובוס רכנתי על כתפה של רוני כשהיא גלשה בפייסבוק שלה וקראתי בו גם. רציתי את הניחומים שבקינה המשותפת סביב מדורת השבט. אנשים אחרים באוטובוס התקבצו סביב מדורות אחרות. אני לא חושבת שההתקבצות הזאת עצמה היא בעיה, היא אינסטינקט טוב, לבד אנחנו לא יכולים להפסיק את הדבר שקורה, אז אנחנו הולכים לחפש את העזרה של השבט. אבל גם מקובצים אנחנו לא מצליחים לחשוב על דבר לעשות שיצליח להפסיק את האסון שיש לנו חלק בו. ואז אנחנו קופאים יחד, בכל מיני צורות. זה מה שקורה כשבמצב חירום את לא יודעת איך להילחם בהצלחה או לברוח בהצלחה.

אני ממש מרגישה כל מיני חוטים של קיפאון מושכים אותי תוך כדי שאני כותבת את זה. הקולות שאומרים: זה לא מספיק מדויק, זה בכלל לא מה שחשוב לעשות, זה לא יכול לעזור. מרגישה את ההתכווצות של הגוף מולם, את הדחף לחזור לגלול בפייסבוק. ממשיכה לכתוב כי אני מזהה אותם כקולות קלאסיים של קיפאון, למרות שזה לא אומר שהדברים שהם אומרים לא נכונים.

בחיי הפרטיים, בהקשר בינאישי, היה לי ניסיון אישי חזק עם טראומה שהשפיע עלי מאוד, שבו נלכדתי במשך שנתיים בתוך סיטואציה נוראה שלא ידעתי איך להפסיק, שלא היו לי כלים להילחם בה או לברוח ממנה, שהייתי קפואה בה. אבל מתוך הקיפאון פיתחתי בהדרגה את הכלים שבנקודה מסויימת בהמשך אפשרו לי להילחם ולברוח. כל זה קרה לא במודע, רק בדיעבד ראיתי שזה מה שקרה. היה לי מזל, וגם עזרה מכל מיני כיוונים.

בהקשר הפוליטי אני לא חושבת שאנחנו יכולים לעשות דבר כזה לא במודע. צריך לעשות את זה במודע.

איך, אם כן, איך עוצרים ומתבוננים רגע מתוך מודעות במצב כמו שהוא, איך מסתכלים על זה, אפילו בינך לבינך, או בינך לבין השבט שלך, ראשית כל בלי להכחיש את זה שקורה דבר נורא, שקשור אלייך, שיש לך חלק בו, ואת לא יודעת מה לעשות כדי שהוא יפסיק, ואחר כך בלי ליפול לקיפאון ההאשמה עצמית שגודמת באיבה כל תנועה, או מצד שני לקיפאון הרחמים העצמיים ששוכחים שמה שחשוב הוא לא שתרגישי טוב יותר אלא שהזוועה תפסיק.

איך עושים את הדבר הזה – מתוך מצב של קיפאון עושים תנועה שאף שהיא לא שוברת עדיין את הקיפאון היא גם לא חלק ממנו, תנועה שבונה את היכולת שלך, בעתיד הכמה שיותר קרוב, לפעול כדי להפסיק את הדבר הנורא הזה שקורה ושיש לך חלק בו, כדי שיהיה אפשר להתחיל לתקן את מה שאפשר, ולהתאבל על כל מי שמת, כל מה שאבד, כל מה שמאוחר מדי לתקן.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצות להצטרף לדיון?
הרגישו חופשיות להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.